מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
מורשת שנאת הארץ מאת: אמנון רז-קרקוצקין

מורשת שנאת הארץ

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 2005-03-21

החלטת הכנסת להקים מכון למורשת רחבעם זאבי היא אולי מזעזעת, אבל לא אמורה להפתיע. מורשת הטרנספר, "מורשת זאבי", היא תמצית האלימות, הגזענות והכיעור של החברה הישראלית. מעתה היא תזכה למימון ממלכתי. הכנסת בחרה לשמר את מורשת הלאומנות הקיצונית, וחשפה כך את פרצופה האמיתי של מדינת ישראל והחברה הישראלית.

חלק מהתומכים בחוק מצטדקים ומסבירים שאין מדובר בהשקפותיו הפוליטיות של זאבי, אלא בערכים אחרים שביטא, שאותם הם מכנים ערכי "אהבת ארץ ישראל". לכאורה, כשם שהפרידו את "מורשת רבין" מתפיסתו הפוליטית, כך הם מפרידים בין "מורשת זאבי" ובין עמדותיו הפוליטיות. אלא שאי אפשר להפריד בין עמדתו הפוליטית של זאבי ובין ערכיו. אהבת ארץ ישראל שלו אינה אלא שנאה יוקדת לארץ, שנאה לתושביה ולהיסטוריה שלה. מורשת זאבי היא החזון של חורבן הארץ הזאת – חיסולה המוחלט של פלסטין, ובסופו של דבר חורבנם של שני העמים. השימוש במונח "אהבה" לתיאור חזונו של מי שחלם על חורבן הוא מביש.

הכנסת הכריזה ברוב גדול לא רק שערכי הטרנספר הם לגיטימיים, אלא שהם בגדר מורשת. העובדה שכל כך הרבה חברי כנסת הצביעו בעד הקמת מכון להנצחת "מורשתו" מלמדת על שותפות עמוקה לערכי שנאת הארץ ואהבת הטרנספר שאותם הוא מבטא. הם שותפים לאהבת הארץ הקולוניאלית-תיאולוגית, לעמדה שהציגה את הארץ לפני הציונות כ"שממה", לעמדה שטוענת שליהודים, וליהודים בלבד, יש זכות על הארץ, זכות אבות. ארץ שבה הערבים נסבלים לכל היותר כתוספת אקזוטית, בתנאי שיהיו כנועים, יכינו חומוס טוב ולעתים גם יספקו נוף קדומים אקזוטי. הם שותפים לשאיפה לחיסול הארץ, מורשתה וזיכרונה.

בעניין הזה אין הבדל משמעותי בין תומכי זאבי למתנגדיו תומכי תהליך השלום. חלק מאנשי מחנה ה"שמאל" אמנם מגנה בנחרצות את היוזמה, אבל החזון שהם מציבים אינו שונה באופן מהותי. מה שמנחה את מייצגי "מחנה השלום" הוא עקרון ההפרדה, העיקרון של מקסימום שטח ומינימום ערבים. השלום מבחינתם אינו חזון של דו-קיום המבוסס על הכרה הדדית, שאיפה לפיוס המבוססת על צדק. השאיפה לצאת מהשטחים מבוססת על הרצון להיפטר מהערבים ולהרחיקם. העיקרון שמנחה את שיח השלום הוא העיקרון הדמוגרפי, ודווקא תומכי השלום מדגישים את "הסכנה הדמוגרפית" כנימוק למען נסיגה מהשטחים.

במציאות הישראלית, החזון המנוגד לזאבי אינו חזון השוויון אלא חזון החומה המפלצתית, חומת האפרטהייד שזוכה לתמיכת השמאל. לכל היותר מתנגדים (ובשקט רב) לתוואי שלה. זוהי חומה שנועדה להפריד את היהודים מבני הארץ, תוך כדי נישולם המתמיד של האחרונים. לא הערכים ולא החזון מבחינים בין זאבי ותומכיו ובין מחנה השלום ותומכיו. ובאמת, הטיעון העיקרי נגד זאבי היה שהרעיונות שלו "לא ריאליסטיים". רק אחר כך בא הטיעון המוסרי. אבל גם הטיעון המוסרי אינו מבוסס על יחס אחר לזכויות הפלסטינים; הוא מתייחס לדימוי המוסרי של היהודים. ההבדל נשאר, בכל מקרה, ההבדל בין תומכי החומה לתומכי הטרנספר. אלה גבולות המורשת הישראלית. לא בכדי היתה סיסמת הבחירות של זאבי זהה לזו של ברק: אנחנו כאן והם שם.

יש גם אפשרות להשקפה אחרת, השקפה שצומחת לאו דווקא מהשוליים, אלא מאותו מקום שממנו בא זאבי. בספרו האחרון, "אני מלחמת אזרחים" (2004), מתאר חיים גורי, מי שנתפס כמשורר תש"ח, סיורים בארץ לפני 1948. אלה סיורים בכפרים שבדיעבד, כפי שהוא מעיד בכאב, שימשו בסיס להריסתם. מתוך תיאורים אלה עולה אהבת ארץ שכוללת את פלסטין. כך הוא כותב, בין היתר, על עולם הכפרים והערים שנחרבו:

"...עולם זה חרב ואיננו עוד, ולבי בוכה בי לא פעם בהיזכרי בו. שהרי היה חלק מחיי, מילדותי, והיו בו יופי וקשרי-קשרים. לא רק פחד, לא רק מוות.

"רבים מאיתנו אהבו את הכפרים שפוצצנו, אותו עולם חרב ואיננו. מותר לי להעלותו באוב? היה בו הרבה יופי של משכנות אנוש צומחים מאדמה, של נוף, וקול, וריח, של מנהגים, של רעש וצבעונין, עד דממה דקה של כפרים תבוניים בלילה, דממה מהובהבת באור מנורות על גבול האפל והמואר..."

יהיו מי שיטענו שדבריו של חיים גורי באים מאוחר מדי. יהיו כאלה שיגידו שזהו צער של מי שהשתתף בחורבן, בבחינת "יורים ובוכים", צביעות של מנצחים. אני סבור אחרת. אני רואה בזה צעד של אחריות, צעד שמוביל לכך שזיכרון פלסטין של העבר, זו שהוחרבה בידי גורי ובני דורו, ובהם גם הורי שלי, הופך להיות מוקד לתודעה של ההווה – צעד שמוביל למקום אחר. אינני סבור שגורי מציע אלטרנטיבה מספקת, אבל הוא מסמן כיוון חדש. אפשר להשתמש בדבריו הנפלאים כבסיס לבנייה של זיכרון חדש, כבסיס לתודעה שתשאף, מתוך זיכרון הכפרים של העבר, גם למציאות אחרת בהווה ובעתיד – מציאות של קיום שוויוני, של צדק ושל הכרה הדדית. 

גורי איננו מתכחש לעקרונות שהנחו אותו קודם. ספרו מכיל גם שירי יסוד של התודעה הישראלית שהעמידה את לוחם תש"ח כגיבור, תוך השתקה מוחלטת של הנכבה וזכרונה. שיריו שהם אבן יסוד בעיצובה של התודעה הישראלית, "שיר הרעות" ו"באב אל ואד". כל אלה כלולים בספרו החדש – אבל בתוך זה, ואולי דווקא בזכות זה, בולט הקול החשוב שהוא מבטא. זהו יחס שממילא נרתע מחומות של בטון כמו גם מחומות של השכחה והשתקה. מתוך מקומו ומעמדו של גורי מקבלים דבריו משמעות מיוחדת, מכיוון שהם מסמנים את האחריות – האחריות שלה שותפים לא רק אלה שהשתתפו במעשים, אלא כל יהודי-ישראלי החי כאן. מתוך כך הוא מציב אפשרות לאהבת ארץ מסוג אחר – אהבה המבטאת אחריות לכל תושביה ופליטיה, שאיפה לחיים משותפים המבוססים על הכרה הדדית ושוויון. אבל סביר שהכנסת של היום תגנה ברוב קולות גדול גם את השורות הללו של חיים גורי – את זכרונו של מייצג דור תש"ח. 

 

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 217938999שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb