מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת תל אביב
טניה ריינהרט עזבה את אוניברסיטת ת"א
יומיים לפני שעזבה את הארץ לצמיתות הסבירה פרופ' טניה רינהרט לעיתון "תל אביב" מה הוביל אותה להחלטה שתשנה את חייה  הכל התחיל לאחר שחתמה על עצומה שתמכה במאבק הפלסטיני וקראה לפתוח בסנקציות כנגד האקדמיה בישראל מאז, לטענתה, השתנה יחסה של האוניברסיטה אליה מקצה לקצה: "ההתנכלות כלפי נמשכה שלוש שנים"  כעת היא מקווה לפתוח דף חדש מעבר לים -  הרחק מיחסה הפושע של המדינה לעם הפלסטיני והרחק מיחסה הצונן של האוניברסיטה אליה "הדבר היחיד שעדיין קושר אותי לכאן זה המאבק" האוניברסיטה דוחה את הטענות

[ שגיא אלבז // עיתון תל אביב ]

את הכתבה הבאה פרופ' טניה רינהרט לא תקרא בישראל. הראיון עימה, במוצאי השבת האחרונה, התקיים יומיים בלבד לפני שעזבה את ישראל לצמיתות יחד עם בעלה, המשורר ד"ר אהרן שבתאי, אחרי ארבע שנים לא פשוטות.
עד לא מזמן נמנתה פרופ' רינהרט, מרצה לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב ואחת המרצות המובילות בעולם לבלשנות, עם סגל המרצים המיוחס באוניברסיטת תל אביב, שנהנה מיחס של כבוד. אולם לדבריה הכל השתנה לפני ארבע שנים, כאשר צירפה את חתימתה לעצומה בריטית שתמכה במאבק הפלסטיני ושקראה לפתוח בסנקציות על האקדמיה בישראל.
פרופ' רינהרט, פעילת שמאל מוכרת, מאמינה בלב שלם שמאז החתימה אוניברסיטת תל אביב, אותה שירתה במשך 30 שנה, הפנתה לה עורף. "אוניברסיטת תל אביב מיררה לי את החיים", היא אומרת בניסיון להסביר מה הוביל להחלטה הלא פשוטה לעזוב את חייה כאן ולפתוח דף חדש מעבר לים -  הרחק מהמקום ממנו מבצעת ישראל, לדבריה, מעשים נפשעים בעם הפלסטיני ורחוק עוד יותר מיחסה הצונן של האקדמיה בתל אביב.

קול חריג

("כל החיים ידעתי שאשאר כאן")
ה-14 ביוני 2006 היה יום לא שגרתי עבור פרופ' רינהרט. באותו יום היא עמדה בפעם האחרונה מול אחת מכיתות הסטודנטים שלה ובקול חנוק מדמעות הודיעה שהיא עוזבת -  את האוניברסיטה ואת הארץ. עד לאותו רגע, ובמשך כל הסמסטר, היא שמרה על ארשת פנים רצינית, קצת מרוחקת. אולם ברגע הזה, שהכיל בתוכו שנים של תסכול, אי אפשר היה שלא לחוש בהתרגשות הרבה שאחזה בה.
לסגל ההוראה של אוניברסיטת תל אביב הצטרפה פרופ' רינהרט בשנת 76', כאשר סיימה את לימודי הדוקטורט בארה"ב (תחת הדרכתו של פרופ' נועם חומסקי). את השינוי ביחסה של האוניברסיטה אליה היא מייחסת כאמור לעצומה של פעילי שמאל בריטים, עליה חתמה לפני כארבע שנים.
"זה התחיל כשנה אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה", אמרה השבוע. "בתקופה הזו הייתי מאוד פעילה: כתבתי רבות, במיוחד עבור התקשורת העולמית. כתבתי מאמרים קשים שלא מצאו חן בעיני הרבה אנשים, ואז, ב-2002, חתמתי על עצומה של המרצים הבריטים שקראה להפסקת התמיכה של הארגון האירופי באוניברסיטאות ישראליות. גם במסגרות אחרות הבעתי תמיכה בחרם אקדמי -  כלכלי-מוסדי, לא אישי. זה היה אחרי אירועי ג'נין".
תגובת האוניברסיטה לא איחרה לבוא. "ואז, בהדרגה, באופן סמוי, האוניברסיטה החלה למרר את חיי: מרצים שהמלצתי עליהם או שהייתי בראש ועדת הקידום שלהם לא קודמו. זה הפך לעובדה", היא אומרת בטון רגוע. "הוחלט בחוג לבלשנות שלא אמליץ יותר על מרצים או אהיה בראש ועדת קידום כדי לא לפגוע באנשים. בעבר מכתב המלצה ממני היה נכס, עכשיו זו היתה פגיעה באנשים שעובדים איתי.
"במשך השנים חילקתי את הזמן בין הולנד (כמרצה באוטרכט -  ש.א) לישראל, כך שעבדתי בתל אביב רק סמסטר אחד בשנה. ב-2002 הנהלת האוניברסיטה הוציאה תקנה לפיה גם בחופשת הקיץ אסור היה לי לנסוע ליותר מחודש אחד והחתימה אותי עליה. לא היה לי זמן לפנות לערכאות ולהיות נוכחת בדיונים משפטיים. אז ויתרתי וחתמתי. בסופו של התהליך הם הודיעו גם על ביטול הסכמתם למינוי שלי באוטרכט. ההתנכלות הזו נמשכה שלוש שנים, עד שהחלטתי שאני לא יכולה יותר ושאני עוזבת".
ההחלטה לעזוב את הארץ לא היתה פשוטה עבורה. "כל החיים ידעתי שאשאר כאן, שזה המקום לחיות בו", היא אומרת. "ראיתי עצמי מאוד קשורה גם לארץ וגם למאבק הפוליטי. בהתחלה הייתי מאוד עצובה, היה לי קשה עם זה. לא האמנתי שאעזוב, אבל באיזשהו שלב קיבלתי את זה. באופן אישי מאוד אהבתי את תל אביב, הייתי קשורה אליה. בשנות ה-80, כשהתחלתי ללמד, הייתי מבלה בברים, בבתי קפה, במקומות מפגש על שפת הים. מאוד אהבתי את הים, מאוד אהבתי כל דבר שקשור בתל אביב".
השינוי בגישה הגיע יחד עם המשבר שהלך והחריף בין ישראל לפלסטינים. את דעותיה הביעה פרופ' רינהרט בפעילות פוליטית נחושה, מחוץ לחיקו החמים של הקונצנזוס. ב-2005 תורגם לעברית ספרה "שקרים של שלום", בו ניתצה אקסיומות בנוגע לכשלון המשא ומתן עם הפלסטינים וחתרה תחת הגרסאות הישראליות המקובלות, שהטילו את האחריות לכשלון שיחות קמפ דייויד ולפרוץ האינתיפאדה השנייה על יאסר ערפאת.
המצב הפוליטי הרעוע רק חיזק את החלטתה לעזוב את הארץ שכל כך אהבה. "מאז האינתיפאדה לא הייתי יכולה יותר להשתתף באווירת החג והשמחה שמאפיינת תמיד את תל אביב, כשאני יודעת על ההרג שאנחנו מבצעים בכל מקום בשטחים", היא אומרת תוך הטחת האשמות לא פשוטות, בטח לא לאוזן הישראלית הממוצעת, על אחריותה של ישראל למצב.
"כמה קילומטרים מכאן אנשים נמקים בבתי סוהר, כלואים בחומות, הצבא הישראלי בעזה הורג אותם כשמתחשק לו. כל הדברים שכל כך אהבתי פה -  נופים ואנשים ורוח -  אין להם כבר אותה משמעות. הם לא מדברים אלי יותר".

המאבק זה אני
("לא קיבלתי החלטה מיידית לעזוב")
במהלך הראיון שום דבר אצל פרופ' רינהרט לא הסגיר את העובדה שעוד יומיים בלבד היא עומדת לנתק עצמה מההוויה הישראלית. בביתה שבתל אביב הספרים והדיסקים הרבים נותרו במקומם, כלי הבית הבסיסיים טרם נארזו והסדר נשמר. גם נימת קולה והבעת פניה לא העידו על השינוי שעומד להתרחש בחייה ועל המעבר לפרק חדש -  פרק שהיתה מוותרת עליו, לו רק היתה יכולה להמשיך ללמד באוניברסיטה כפעם ולהשלים עם המציאות הפוליטית בישראל.
"כל החיים האמנתי שאשאר כאן, שאעבוד כאן, שאחיה כאן ושאמשיך להיאבק כדי שהמקום הזה יהיה מקום שראוי לחיות בו. היו לי הרבה הזדמנויות לעזוב; זו לא הפעם הראשונה שהיתה לי הזדמנות לקבל עבודה באוניברסיטה בחו"ל. ראיתי את עצמי מאוד קשורה גם לארץ וגם למאבק. לא קיבלתי החלטה מיידית לעזוב את הארץ. קודם החלטתי לעזוב את האוניברסיטה, ואז הייתי צריכה לחשוב על מעבר למקום עבודה אחר. אך בתהליך הזה הרגשתי שאני חייבת לעזוב.
"אוניברסיטת תל אביב היא המקום הכי טוב לבלשנות, אין מקום אחר כזה בארץ, והעניין המקצועי היה חשוב לי. לא רציתי להיות עוד מורה בתיכון אוניברסיטאי. ואני מניחה שבגלל הרקע הפוליטי שלי אף אוניברסיטה בארץ לא היתה מקבלת אותי".
ביום שני האחרון היא עלתה על מטוס לאמסטרדם יחד עם בעלה, ד"ר אהרן שבתאי, משורר ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ואחיו של הסופר יעקב שבתאי ז"ל (לשניים אין ילדים משותפים). את החלק השני של השנה הם יעבירו יחד בארה"ב -  לאחר שהוצעה לה עבודה בקתדרה יוקרתית באוניברסיטת ניו יורק.
האירועים הקשים בלבנון תפסו אותה רגע לפני שהיא אורזת את המזוודות ואומרת שלום. מרבית אנשי השמאל שהביעו ביקורת נגד המדיניות הישראלית בשטחים התייצבו במערכה הנוכחית בלבנון לצידה של הממשלה. את פרופ' רינהרט זה לא ממש מרשים. גם כאן העמדה שלה מאוד ברורה, יש כאלה שיגידו שאפילו מקוממת.
"ישראל היתה יכולה להגיב באופן מוגבל, נקודתי; אפשר היה לדון בנושא של חילופי שבויים, כמו שעשו בעבר", היא אומרת בנחישות. "אלה היו האופציות, אבל באף אחת מהן ישראל לא בחרה. במקום זה הממשלה הכריזה מלחמה כוללת על לבנון. הממשלה לא השאירה שום מרווח לדיפלומטיה, למשא ומתן. ישראל יזמה מלחמה. היה ברור מראש שמתקפה כזו תגרור תגובה של חיזבאללה. היה ברור שהפעולה של ישראל מתוכננת הרבה זמן".
על השאלה האם ישראל חיפשה אמתלה לפתיחת המלחמה היא משיבה נחרצות: "כן, זה ברור, כך גם החלה מלחמת לבנון. חיפשו גם אז תירוץ לפתוח במלחמה. אז זה היה נסיון ההתנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון. ישראל חיכתה הרבה זמן כדי לפתוח במבצע הנוכחי, כשהזדמנות פירושה שהתנאים הבינלאומיים יבשילו לזה. המדיניות של בוש היא להפעיל כוח בכל מקרה של התנגדות ערבית לשליטה האמריקאית".
לאורך השנים תמכה פרופ' רינהרט בארגוני שמאל רבים, בעיקר בקואליציית נשים לשלום. פרט לכך היא היתה שותפה לחתימה על עצומות המזוהות עם השמאל הרדיקלי, בהן גילוי דעת של חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללות הקורא לחיילים לסרב בשטחים. לפני כשנתיים צירפה את חתימתה לעצומה שקראה לשחרור טלי פחימה, ובשבוע שעבר חתמה יחד עם שורה של אנשי רוח על רקע האירועים האחרונים בלבנון על מכתב שכותרתו "ישראל מבצעת פשעי מלחמה נרחבים".
על פעילותה הפוליטית היא מספרת בלהט: "הדבר היחיד שעדיין קושר אותי לכאן הוא בעצם המאבק. הייתי שותפה למאבק ולהפגנות נגד הקמת החומה. ב-2003 בכפר מסחה הקימו פעילים, ישראלים ופלסטינים, מחנה כדי למחות יום ולילה על הקמת החומה. זה נתן לנו הרבה תקווה, משום שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הכיבוש שישראלים ופלסטינים, אנשים ולא הנהגות, נאבקים יחד.
"התפתחה שם צורת מאבק מאוד יפה, אבל בשנתיים שעברו מאז הדיכוי של הצבא הפך להיות ברוטלי. המפגינים נחשפים לכמויות עצומות של גז מדמיע, אנשים נפצעים, מכוונים אליך רימוני הלם. המחאה בבילעין היתה יכולה להיות המונית. המוני ישראלים ופלסטינים היו מגיעים לו הצבא היה מאפשר זאת. לכן נותרה רק חבורה קטנה של צעירים, חזקים ומחושלים.
"מבחינתי, צורת הקיום שאפשרית כיום בישראל היא רק הצורה הזו של מאבק. המאבק דורש מסגרת דמוקרטית, והחברה הישראלית היא לדעתי לא בדיוק דמוקרטית. ישנה דמוקרטיה פורמלית, ישנן בחירות, אבל בפועל היא לגמרי מרוקנת".
הביקורת החריפה שלה לא פוסחת גם על המערכת השלטונית, בלי להבחין בין ימין לשמאל: "הבעיה היא שכל הזמן ההנהגה משקרת. מאז אוסלו משקרים בזה שאומרים שהכוונה היא לצאת מהשטחים. רבין התכוון, אחר כך ברק ושרון ועכשיו אולמרט. אנחנו כבר 13 שנה מאוד מתכוונים לצאת מהשטחים. ההבדל ביני לבין אנשים אחרים מהמחנה שלי הוא האמונה בשקר הזה. הם האמינו לרבין, למרות שראו שמספר ההתנחלויות הוכפל. אחר כך האמינו לברק, לשרון ולאולמרט, אם כי פחות. אני מתעקשת על ניתוח המציאות ועל קריאת הדברים בשמם -  כאן אני חריגה.
"לאזרחים אין דרך להשפיע על המדיניות, אבל האמת היא שגם הממשלה עצמה לא משפיעה. הגורם הדומיננטי בחברה הישראלית הוא הצבא. הממשלות באות והולכות, אך הצבא הוא הגורם היציב שקובע את המדיניות. פרץ הוא מריונטה של אנשי הצבא, שמושכים אותה בחוטים. מי שמקבל את ההחלטות זה הצבא, והממשלה רק מאשרת אותן. זה כבר שנים כך. זה לא משנה אם ראש הממשלה הוא גנרל או לא, הצבא הוא הגורם המנהל".

רק אנחנו אשמים
("מחמוד עבאס היה מוכן לשתף פעולה עם ישראל")
 
במסגרת העובדה שלרינהרט אין שום בעיה לנפץ גם את הפרות הקדושות ביותר, היא מצליחה לגלות הבנה גם למניעים של חיזבאללה.
"החיזבאללה טען תמיד שהסיבה היחידה שישראל יצאה מדרום לבנון ב-2000 היתה פעולות ההתנגדות שלו, אך שישראל תנסה לחזור ללבנון ולכבוש מחדש את דרום לבנון", היא אומרת. "כרגע נראה שזה אכן בדיוק מה שישראל מנסה לעשות. המלחמה הנוכחית בלבנון, בדיוק כמו זו של 1982, אינה מלחמת הגנה. מהפרספקטיבה של הצבא המטרה היא לקבוע גבול טבעי עם לבנון בנהר הליטני. כדי להשיג מטרה זו צריך לייצר 'סדר חדש' בלבנון.
"ההיגיון הישראלי היה לדעתי צריך להיות להסכים על חילופי שבויים ולנסות לפתור את סכסוך הגבול על חוות שבעא (הר דב). המלחמה הכוללת על לבנון אינה מוצדקת. זו לא תגובה מקובלת על הפרת גבול. לא מוצדק לפנות אזרחים מכפריהם, למרות שאני מקבלת את זה שהיתה כאן הפרה של החיזבאללה, בדיוק כמו שבעבר היו הפרות של ישראל.
המטרה של ישראל נותרה גם היום זהה למה שהיה ב-1982, ערב מלחמת לבנון".
ניסיון למצוא דופי במדיניות הצד השני מעלה חרס. הדבר בולט במיוחד כשהיא מדברת על המציאות הפוליטית בעזה ובגדה. "אין לי שום ספק שהאשמה בסכסוך הזה היא שלנו", היא אומרת. "מאז 1967 אנחנו כובשים את השטחים הפלסטיניים ולא מוכנים לוותר עליהם. ב-88' הפלסטינים הכירו בישראל והסתפקו במדינה בגבולות 67'. מאז האשמה נופלת עלינו בצורה מוחלטת. את הטרור הפלסטיני אני מגנה, אך מינואר 2005 כל הגופים הפלסטיניים, להוציא את הג'יהאד האסלאמי, הכריזו על הפסקת הטרור. אנחנו הצד התוקפני שמציג את עצמו כצד הנתקף".
המעבר לחזית הפלסטינית לא ממתן אותה. גם כאן היא משמיעה עמדות שונות, חריגות; יש כאלה שיאמרו -  הזויות. על תוכנית ההתנתקות היא אומרת: "בפועל, ישראל החליפה את צורת הכיבוש הקודם של עזה בכיבוש חדש. אין כבר צורך להשאיר צבא בפנים, בשמירה על ההתנחלויות. הרעיון הוא להפוך את עזה לבית סוהר שמוקף מבחוץ על ידי הצבא הישראלי. לצבא יש שליטה מלאה באוויר, בים וביבשה, מותר לו להיכנס פנימה.
"בחודשים האחרונים יש הפגזה מסיבית של עזה ביום ובלילה; נורו עד 5,000 פגזים בחודש על עזה. ישראל לא קיימה אף שורה בהסכם המעברים שקובע שלעזה תהיה אפשרות לפחות לקיים קשרים כלכליים עם הגדה ועם מצרים. לא מאפשרים להם שום כלכלה עצמאית. הם נשמרים בבית סוהר ענק, חסר כל אפשרות קיום. מצד שני, הכיבוש הנוכחי זול יותר עבורנו, משום שמרגע שישראל הכריזה כי אינה כובשת יותר, היא התנערה מכל אחריות לרווחת התושבים.
"עם כבוש ללא שום תקווה ושום קשר עם העולם תמיד ימצא דרך להילחם במי שמדכא אותו", היא מאמינה. "הפלסטינים בעזה מצאו לעצמם דרך כזאת, באמצעות הקסאמים, שהנזק הממשי שלהם קטן מאוד, אבל זו התשובה שלהם למלחמה שישראל הכריזה עליהם. אין דרך להפסיק את הקסאמים כל עוד אתה ממשיך את הכיבוש בעזה. גם על פי החוק הבינלאומי מותר לנכבשים לנסות להילחם בכיבוש".
לפרופ' רינהרט גם גירסה מעניינת לגבי התגובה הישראלית בעזה, שמנותקת לדעתה מהתקיפה הפלסטינית בכרם שלום ומחטיפת החייל גלעד שליט. "למה שקורה עכשיו בעזה אין שום קשר לחטיפת גלעד שליט", היא אומרת בהחלטיות. "זה התחיל הרבה קודם. ישראל הכינה מערכה לחיסול השלטון של החמאס. היא ניסתה בהתחלה להפיל את ממשלת החמאס על ידי הרעבה, אחר כך ניסו לייצר מלחמת אזרחים. שום דבר לא עבד.
"הפעולה הצבאית בכרם שלום והחטיפה של שליט היו אחרי חודש של הפגזות מסיביות, בהן נהרגו אזרחים פלסטינים רבים, כביכול מטעויות. מבחינת העובדות, במשך 17 החודשים מאז שהחמאס הכריז על הפסקת אש בינואר 2005 הוא לא השתתף באף פעולת טרור. שום קבוצה שקשורה בחמאס לא השתתפה אפילו בירי של קסאמים, למרות שזו לא פעולת טרור. אין שום פתרון זולת סיום הכיבוש, ואת זה ישראל לא מוכנה לעשות".
פרופ' רינהרט מבקשת להדגיש כי המציאות הפוליטית בשטחים השתנתה: החמאס הוא זה שמייצג כיום את העם הפלסטיני ולא יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). "בפעם הראשונה יש נציגות לעם הפלסטיני שמצהירה שהיא תייצג את העם שלה ולא תחשוב רק על איך לשתף פעולה עם ישראל. התרגלנו במשך השנים שהתפקיד של הרשות הפלסטינית הוא להבטיח את בטחון ישראל.
"החמאס אומר: 'אתם גם חייבים להכיר בנו ואנחנו לא רואים שום סימן לכך'. מדובר בממשלה עצמאית המחויבת רק לעם הפלסטיני. בפועל, ישראל לא מוכנה לדבר אפילו עם מחמוד עבאס, למרות שהוא היה מוכן להיכנע ולשתף פעולה. החמאס לא מוכן לכך, ועל זה המלחמה בעזה".
בשורה התחתונה, מבקשת פרופ' רינהרט להדגיש כי את מאבקה היא מתעתדת להמשיך גם מעבר לים: "אמשיך להיות פעילה גם בחו"ל, באמצעות כתיבה, מתוך רצון ותקווה לחזור ולחיות כאן".

תגובת אוניברסיטת תל אביב
שלטונות האוניברסיטה סירבו השבוע להתייחס לטענות פרופ' רינהרט. התגובה הרשמית היתה: "אי הדיוק בדברים הוא כזה שאוניברסיטת תל אביב לא מוצאת לנכון להגיב עליהם".
חזרה ל "אוניברסיטת תל אביב"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
התגובות שלכם
    1.  ברוך שפטרנו
     מאת שירי דה לורן, נשלח בתאריך 05-11-2006
    2.  תגובה
     מאת guy, נשלח בתאריך 25-07-2015
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 217943106שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb