Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Tel Aviv University
[TAU, Sociology] Yehouda Shenhav practices double standards in "Racism Explained to Our Children"


Prof. Yehouda Shenhav

 

Department of Sociology & Anthropology

Tel Aviv University

E-mail: shenhav@post.tau.ac.il

 


Editorial Note:
Yehouda Shenhav (TAU) is a leading neo-Marxist, critical scholar whose academic writings are replete with mind-bending references to post-colonial, post-modern, post-feminist, and other "post" phenomena, all culled from his favorite pantheon of critical French post-modern philosophers.  Mercifully, in the article "Racism Explained to Our Children" his target audience is treated only to one critical scholar, Etiene Balibar, who coined the term neo-racism (also known as post-racism). 
 Based on Balibar, Shenhav advocates abandoning the term "race" in favor of "racialization" which he defines as an "the study of racist speech without being limited to the use of the term race."   Liberated from the duty to show that a real instance of racial speech has occurred Shenhav proceeds to give a list of what he considers to be racial speech where race is not mentioned.  He blames the government for committing a race crime by signaling Arabs for extra screening at the airport.  He also claims that a comparison between Ehud Barak and the Moroccan- born Amir Peretz (pilot vs. truck driver) is race speech.  For those who are puzzled by this thinking, using the mandate of critical theory of racialization, race speech is what Shenhav decides race speech is. One can of course doubt whether children can make such a complex analysis in a country like Israel where so many people are of mixed ethnic background.  And how would one treat this comparison if, say, Barak had a Moroccan mother and a Polish father? 
By clinging to outmodes ethnic categories and convoluted reasoning, Shenhav is not serving the cause of fighting racism.  And there is the issue of hypocrisy, as Shenhav is part of the "double standards brigade" of Israeli academics; he deems Israel to be awash in hidden racism but has nothing to say about very overt forms of racism in Arab and Muslim societies.  By practicing double standards, Shenhav undermines his own credibility and the credibility of the cause.
 It is regrettable that ACRI decided to use Shenhav's article to educate children about this important subject.  

Racism Explained to Our Children

Update:March 21, 2012
Photo by Muhammad Amin
Photo by Muhammad Amin

March 21 is the International Day for the Elimination of Racial Discrimination. On this day in 1960, police opened fire and killed 69 people during a demonstration against racist laws in Sharpeville, South Africa. In 1966, the UN General Assembly established this day as a call on the international community to increase its efforts to eliminate all forms of racial discrimination.
 
In recent years, racism has been an increasing phenomenon in Israeli society – according to a report published by the Coalition against Racism in Israel, the number of racist incidents documented in 2011 was almost twice as much as the incidents documented in 2010: 552 in 2011, compared with 287 incidents in 2010. Furthermore, we believe that these numbers reflect only a miniscule part of the harsh daily reality of racism in Israel.
 
One of the most important components in the struggle to eliminate racism – is educating children to think differently. Ahead of this day, ACRI’s Education Department prepared an“anti-racism educational kit” (in Hebrew), intended for teachers in the formal and informal education systems. The kit includes texts, classroom activities, and ideas for local activism. Throughout the year, ACRI also offers workshops and seminars, on the issue of racism, intended for teachers and educators, intended to enhance their capacities for dealing with racism within their educational institutions.
 
Below is an article written by Prof. Yehouda Shenhav, a sociology professor at Tel Aviv University, which was written especially for ACRI’s kit and offers an expanded definition of racism – as “the attribution of inferiority or superiority, to a person or group, based on stereotypical characteristics formulated in biological, social, and/or cultural terms. Racist thought perceives these characteristics as inherent, unchangeable, and definitive for each group.” This broad definition aims to enable teachers and students to identify instances of racism even when they are camouflaged by rational language and by cultural and social (rather than biological) characterizations.
 
—————


What is Racism? | Yehouda Shenhav [1]



 
Most of us would prefer not to think of ourselves as racists, nor would we be quick to admit that racism plays an integral part in our lives. But the sad truth is that racism is a pervasive social phenomenon that is common to all human societies.  So, by way of this very short introduction, I would like to redirect the question of “Who is a racist?” to the more sociologically oriented question “What is racism?”  A satisfactory definition of racism should allow us, for example, to judge whether the laughter elicited from an impersonation of an Arabic or Sephardic accent        should be considered racist or not.  Should the disposal of blood        donations made by Ethiopians be considered racist?  Are the calls of “Death to Arabs” racist?  Is an expression like “All Russian girls are whores” a racist one?
 
In every society there exist physical differences between people, differences that are evident in the color of their skin color, facial features, and/or body type. However, these differences alone cannot account for social inferiority or low cultural standing. Racism enters the picture whenever we begin to group people according to their biological characteristics and to attribute to them particular qualities and abilities, whether these connote inferiority or superiority. In general, racism is defined as:


“a belief that ascribes inferiority or superiority to a person or group based on stereotypical characteristics, and which defines the differences between groups in biological terms which determine the inherent and unchangeable nature of each group.”

This, however, is only a partial definition. Historically, biological racism was one of the justifications used for Europe’s imperialist control over its remote, overseas colonies.  African or Asian natives were called “subject races” and were portrayed as being unable to think independently or to understand European law and government. Race was characterized primarily by skin color, with several other “biologically determined characteristics” tacked on, such as: primitive nature, childish speech, lack of organization, and excessive sexuality. Such racism was limited not only to the political sphere, but also permeated European society, its literature and culture.  European literature, from Gustav Flaubert to Jane Austin, is replete with racial depictions, whether they are explicit or implied. Biological racism was also evident in the attitude toward European Jews and, ironically, certain of these stereotypes were internalized by Jews themselves and directed at other Jews. This is true even in Israel today where,  for example, we see racism directed at the Haredi population. This is evident in socially descriptive terms (such as “primitive”, “uneducated”, “diaspora-minded”, and “parasitic”,) but also in physical racial stereotypes that include descriptions of the beard, side-curls (peyos), and body odor of Haredi men.
 
This definition of racism is nevertheless problematic because the concept of “race” itself is an invented and imaginary one, and as such, the meaning of “racism” becomes extremely slippery and elusive.  I would like to examine more closely three of the problems with the way we defined racism above.

(1) Race is an imaginary construct. Race is an invented and imagined construct – no such thing exists in nature – that was introduced into the biological sciences in the mid-18thcentury.  Following biologists, others such as doctors, anthropologists, linguists, sociologists, ethnologists, novelists, theologians and politicians seized upon the concept to explain the superiority or inferiority of certain population groups through a pseudo-scientific discourse on race. The discourse on race enabled people to enunciate the differences between social and cultural groups and explain them as having a biological basis.  For example, the question of “Who is a Jew” in Nazi Germany was formulated in biological terms, which rested on a proof of the existence of “Jewish blood.”  Of course this was fictitious. Jewish identity cannot be determined through a blood test.  The Nazi proof of the existence of “Jewish blood” was based on certain anthropological characteristics, such as lifestyle and certain “Jewish habits” (such as going to synagogue), or through tracing a person’s family tree.  But when the distinction between cultural groups is formulated in biological terms, it is easy to reach the conclusion that culture is a derivative of nature.  Just as in nature and in biology, the essential cultural characteristics of a population are considered predetermined and unchangeable.

This raises an apparent problem for our definition: though “race” cannot be considered a real category in nature, it nevertheless gains reality through the imaginings of human culture.  The French feminist Collette Guillaumin has pointed out this contradiction, writing: “Racedoes not exist.  But it does kill people.”   Racial discourse was developed and refined in Europe, and was implemented as policy, both in overseas colonies (in the case of imperialism) and on the continent itself, for example, in the antisemitic policies directed against Jews and against Muslims.  That this discourse was led by scientists and anthropologists gave it tremendous power – power that facilitated murder in its name.  Racial theory provided the necessary social infrastructure for the mass murder of European Jewry in the Holocaust.  And so, while we are morally obligated to reject “race” as a real entity, it is impossible to deny its existence in the sociological sense.
 
(2) “Racism” is often equated with the extreme racial policies of Nazi Germany. The fact that the word “racism” immediately invites comparison with the fanatical racial policies of the Nazis makes it difficult to define in other contexts. Nazi racism represents such an extreme doctrine that all other forms of racism, as terrible as they may be, seem to pale in comparison with it.  Is it really possible to use the same term in describing the racist Nazi regime and the racist apartheid regime in South Africa?  Is it possible to compare Nazi racism with the racist Jim Crow policies against blacks in the southern states of the USA?  This apparent difficulty has, until recently, been reflected in the dictionary as well.  For example, the Even Shoshan Hebrew dictionary defines racism as a belief in “racial theory… the discredited belief system that Aryans are the most superior and perfect race.”  This definition, which ties racism to the Nazi state and to the language of biology, precludes our ability to talk about racism in other contexts.  It is also related to the next difficulty.
 
(3) Recoiling from the concept of “race” after the Holocaust. After 1945, we see a decided drop-off in the use of the term “race” and in its place we find alternative expressions referring to a person’s national origin.  Étienne Balibar, a French scholar, refers to this as “neo-racism”, which facilitates “racism without race.” This neo-racism has replaced the biological characterization of certain population groups with social and cultural characterizations. For example, in Israel it is commonly acceptable to use the term “ethnic group”.  An ethnic group is described as a population whose members enjoy a common history and shared social and cultural norms.  Although this definition is a cultural rather than a biological one, “ethnicity” is just as much an imaginary construct as is “race”.  It should be noted that not all descriptions of “ethnic practices” are necessarily racist.  One could say, without a trace of racist intent, that Jews of Yemenite origin attend synagogue at a much higher rate than their counterparts who hail from the former Soviet Union. And yet, when ethnic characterizations become normative statements explaining the superiority or inferiority of a group, these indeed have crossed over into racism.  The high synagogue attendance of Yemenite Jews should be considered racist if, for example, it were combined with statements about the group’s “primitive nature.”  Similar de facto racist characterizations include: the large number of children in Arab or Haredi families, the lower education rates among Sepharadim, the claim that Haredim are parasitic for not joining the labor force, etc.
 
The selective security procedures employed at Ben Gurion Airport for screening Israeli-Palestinian passengers provide an instructive example.  The rationale for the separate screening of Jews and Palestinians lies in a real consideration – that there is a much higher probability of a Palestinian passenger carrying out a terror attack than a Jewish one.  But even if this claim is empirically correct, one could make the counterargument that the resulting injury to human rights is far greater than the near-negligible risk incurred if selective screening were to be canceled.  To this, we should add that the procedure necessarily entails the unavoidable humiliation of Arab citizens undergoing screening.  Even if we accept the rationale behind the procedure, the result is still a state-sponsored racist act.  Moreover, the procedure strengthens the perception of the Arab citizen as a security threat, not only at the airport but everywhere in Israel: at the mall, university, the workplace, restaurants, and when Arab citizens look to rent apartments in the Jewish areas in Safed or Tel Aviv.
 
Because of these three complicating factors, I advocate abandoning the term “race” (which is limited to the language of biology) and utilizing instead the alternative sociological term “racialization.” The study of racialization allows us to examine the types of racist speech mentioned above without being limited to the anachronistic category of race.  Thus we can define racism beyond the confines of biology and within the broader arena of culture.
 
Racialization is the drawing of distinctions between population groups on the basis of race or based on racial substitutes, such as gender, country of origin, place of residence, or family name.  By replacing the noun “race” with the activity of “racialization”, we no longer recognize the fictitious category of the former.  Racialization is not a static entity but rather a sociological activity. Therefore, we can say with accuracy that:
 
Racialization is an act of the human imagination that makes use of biological characteristics (e.g. skin color, nose length, breast size), social characteristics, (e.g. income level, country of origin, social status) and/or cultural characteristics (e.g. religiosity, family size) – characteristics which are perceived as inherent and unchangeable – in order to legitimize hierarchies between groups and individuals.
 
An awareness of such allows us to identify racist speech even when it is not couched in the language of biology.  For example, on the day of the Labor party primaries in November 2005, one of Ehud Barak’s supporters was interviewed on the radio and remarked that the struggle between the two candidates, Ehud Barak and Amir Peretz, reminded her of a fight between an F-16 fighter pilot and a truck driver.  It is difficult to precisely locate the racist or ethnic component of this statement.  One could make the charitable argument that the supporter was comparing between two professions (pilot vs. truck driver) and not between two ethnic or racial groups (Ashkenazim vs. Sephardim).  But in the context of the conversation, it is clear that there was a strain of racism in her words. Shortly before this statement, she described the supporters of Amir Peretz in the Labor party as “North African Phalangists.”  This is a telling example and shows us why it is important to identify racism that is couched in the language of culture (in this case, comparing professions) as opposed to explicit racial language.
 
Another such example is evident in the Acceptance Committees Law, which allows communal villages to weed out prospective residents who are not “culturally suited” to the norms of communal life.  The criteria of “cultural suitability” is so broad as to facilitate racism on the basis of nationality, social status, gender, and more. By claiming an applicant is not cultural suitable, communities can reject prospective residents who are Arab, Sephardic, single-parent mothers, members of lower socio-economic status, etc.
 
“Masouda from Sderot”, an expression that was coined in the 1990′s as part of Channel 2 TV’s move toward a more egalitarian policy, also enables racism without mentioning race.  The expression connotes the expansion of television programming to include people of lower socioeconomic status from Israel’s periphery. “Masouda from Sderot”, a simple Sephardic woman, represents the benchmark for the lowest common denominator in television consumption. The expression “Buzaglo Test”, coined by Supreme Court Justice Aharon Barak, refers to full equality of all Israeli citizens under the law.  In it, the Sephardi name “Buzaglo” is used to connote the low socioeconomic status of a person lacking access to the corridors of power.  Both expressions are racist without any mention of biology.  In the former, there is no mention of race though the name “Masouda” and her place of residence in Sderot are sufficient to establish her ethnicity.  In the latter, the name “Buzaglo” is a clear enough marker. Both expressions were invented with the intent of repairing existing inequalities, but they are nevertheless racist.  They also point to the existing “racial” gaps between Sephardim and Ashkenazim in Israel.  The difference between these expressions that utilize family names and place of residence and between explicit statements of race and biology is solely semantic – they represent two different ways of expressing racist ideas about populations. 
 
All the examples mentioned above demonstrate how racism is promulgated not through the explicit mention of race but through racial equivalents and substitutes.  This phenomenon is apparent in many different arenas in Israel, such as in literature, movies, and politics, and at the workplace, at airports, and at border crossings.
 
So far we’ve shown how over the past seventy years the language of racism has moved from that of biological characterizations to societal and cultural stereotypes. However, it should also be noted that we have seen a reverse historical trend over the last decade.  Classic, biological racist discourse has returned to take center stage alongside social and cultural characterizations. There is new momentum, reminiscent of that of the end of the 19thcentury, pushing biology and eugenics back onto the public agenda, and that discourse is being promoted by scientists and doctors. The rush to do genetic testing both before and during pregnancy is one example of how        racialization is being constructed out of scientific tests and procedures.  While it is possible to explain Israel’s approving attitude toward genetic testing with rational explanations, this attitude nonetheless facilitates racialization via the concept of race.  In light of the current manifestations of racism expressed in several different contexts (not only biological), I would advocate for a broader definition of racism as:
 

“The attribution of inferiority or superiority, to a person or group, based on stereotypical characteristics formulated in biological, social, and/or cultural terms. Racist thought perceives these characteristics as inherent, unchangeable, and definitive for each group.”


According to this definition, racism can be directed at any group – even towards dominant and powerful groups. For example, the statement that Europeans are emotionally cold and distant is just as racist as the statement that Arabs are emotionally warm and outgoing. However, when relations between population groups are unequal, the racism directed at minorities and disadvantaged groups serves to exacerbate existing societal inequalities and grants them justification.
 
Our expanded definition of racism is important in that it enables us to identify instances of racism even when they are camouflaged by rational language and by cultural and social (rather than biological) characterizations, which blur their racist underpinnings.
 
 


[1] Special thanks to Hagai Boaz, Rivi Gilis, Dafna Hirsch and Effi Ziv for their invaluable comments. For further reading on the subject see: Yehouda Shenhav & Yossi Yonah (eds.) 2009, Racism in Israel, Tel Aviv and Jerusalem, Hakibbutz Hameuchad -Sifriat Poalim Publishing Group and The Van Leer Institute.


=========================
http://www.acri.org.il/education/2012/03/18/what-is-racism/ 

מהי גזענות? מאמר של פרופ' יהודה שנהב

* מאמר זה נכתב במיוחד עבור הערכה החינוכית נגד גזענות ומשמש כמבוא תיאורטי שלה.

מבוא תיאורטי: מהי גזענות?

פרופ' יהודה שנהב*


איננו אוהבים לחשוב על עצמנו כגזענים ואף לא להודות שהגזענות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אולם למרבה הצער, הגזענות הינה תופעה תרבותית נרחבת המצויה בכל חברה. משום כך אני מבקש להסיט את המבט מן השאלה "מיהו גזען?" אל השאלה "מהי גזענות?". הגדרה סוציולוגית של גזענות תאפשר לנו למשל לקבוע – האם החיקוי של מבטא מזרחי או ערבי כדי להצחיק קהל הינו גזענות? האם השלכת תרומות הדם של האתיופים הינה גזענות? האם הקריאות "מוות לערבים" הינן גזענות? האם האמירה ש"הרוסיות הן זונות" הינה גזענית?


בכל חברה יש הבדלים בין בני אדם על בסיס צבע עור, מבנה פנים, או מבנה גוף. אולם אסור שהבדלים אלו יהוו הסבר או סיבה לנחיתות חברתית או לפיגור תרבותי. הגזענות מתחילה בנקודה בה אנו מקבצים אנשים על פי מאפיינים ביולוגיים, ומייחסים להם תכונות וכישורים נחותים או נעלים. עד לאחרונה, מקובל היה להגדיר גזענות כ:


ייחוס של נחיתות, לאדם או לקבוצה, על ידי שימוש בתכונות סטריאוטיפיות ועל ידי ניסוח ההבדל בין הקבוצות במונחים של מהות ביולוגית שאינה משתנה.


אולם הגדרה זו אינה מספקת כיום. הגזענות הביולוגית הזו הייתה דומיננטית בעבר, והיא התפתחה כחלק בלתי נפרד מן השליטה של אירופה בקולוניות שלה מעבר לים. הילידים באפריקה או באסיה כונו "גזעים נתינים" ותוארו כמי שאינם מסוגלים לחשוב בצורה עצמאית או לקיים חברה חופשית. הגזע אופיין בעיקר על ידי צבע עור ומבנה גוף, והוצמדו אליו תכונות ספק ביולוגיות ספק תרבותיות: פרימיטיביות, דיבור מתיילד, אי-סדר, או מיניות מופרזת. הגזענות הביולוגית נכחה לא רק בפוליטיקה אלא גם בחברה, בספרות ובתרבות; הספרות האירופאית מגוסטב פלובר עד ג'יין אוסטן הייתה רוויה בתיאורים גזעניים, ישירים או עקיפים. גזענות ביולוגית אפיינה גם את היחס כלפי היהודים באירופה, ורק אירוני הוא שהיא מופנית על ידי יהודים כלפי יהודים, בין השאר, בישראל. למשל, הגזענות החילונית כלפי החרדים מאופיינת אמנם בשפה חברתית (פרימיטיביות, השכלה נמוכה, גלותיות או פרזיטיות), אך היא מקבלת גם מאפיינים פיסיים בתיאור הזקן, הפאות או ריח הגוף של הגברים החרדים.


אולם הגדרה ביולוגית של גזענות הינה בעייתית. משום שהמושג "גזע" הוא מדומיין ומומצא, הוא הופך את ההגדרה של "גזענות" למתעתעת וחמקמקה. כאן אני מבקש לעמוד על שלוש בעיות שקשורות לגזענות ביולוגית.  

 

(1)  "גזע" הוא מושג מדומיין. גזע אינו קיים בטבע. "גזע" הוא מושג מדומיין ומומצא שמקורו במדע הביולוגיה החל מאמצע המאה ה-18. בעקבות הביולוגיה החלו רופאים, אנתרופולוגים, בלשנים, סוציולוגים, אתנולוגים, סופרים, תיאולוגים ואנשי ממשל להסביר נחיתות או עליונות של קבוצות באמצעות דמיון השיח על הגזע. כך, באמצעות ניסוחים ביולוגיים הוצדקו הבדלים בין קבוצות חברתיות ותרבותיות. למשל, השאלה "מיהו יהודי" בגרמניה הנאצית נוסחה בשפת הביולוגיה ובמרכזה הועמדה הוכחת קיומו של "דם יהודי". אולם איש אינו יכול באמת לקבוע מהי זהות יהודית על ידי בדיקת דם; ההוכחה לקיומו של "דם יהודי" התבססה על מאפיינים אנתרופולוגיים, כמו אורחות חיים והרגלים "יהודיים" (כמו הליכה לבתי כנסת), או על ידי התחקות אחרי ההיסטוריה המשפחתית. כאשר הבדלים בין קבוצות תרבותיות מנוסחים בשפה ביולוגית, התרבות נתפסת כגזירה של הטבע. כמו בטבע, כמו בביולוגיה, התכונות של הקבוצות נתפסות כמהותיות ובלתי משתנות. כאן אנו עומדים בפני סתירה לכאורה: למרות ש"הגזע" אינו קטגוריה ממשית של הטבע, הוא הופך לקטגוריה ממשית במציאות בשל הד?מ?יו?ן שלו בתרבות האנושית. הפמיניסטית הצרפתייה קולט גיומן (Collette Guillaumin) כבר הצביעה על הסתירה הזו כשקבעה: "גזע לא קיים באמת, אולם הוא מדומיין בתרבות האנושית. גזע אינו ממשי, אבל בשמו נהרגים אנשים". השיח על הגזע התפתח והשתכלל באירופה ואף יושם כמדיניות בקולוניות שמעבר לים (במקרה של האימפריאליזם) או באירופה עצמה (למשל, האנטישמיות כלפי יהודים או כלפי מוסלמים). לשיח המדעי והאנתרופולוגי על הגזע היה כוח עצום שכן בשמו נרצחו אנשים:  שיח זה היווה תשתית הכרחית להשמדת יהודי אירופה. משום כך, למרות שאנו נדרשים לדחות מבחינה מוסרית את השימוש ב"גזע", איננו יכולים להכחיש את קיומו מבחינה סוציולוגית.

 

(2) גזענות מושוות למדיניות הגזע הקיצונית של גרמניה הנאצית.ההשוואה למדיניות הגזע הקיצונית של המדינה הנאצית מקשה להגדיר גזענות בהקשרים אחרים. הגזענות הנאצית הייתה כל כך קיצונית, עד שכל השוואה של גזענות, קשה ואיומה ככל שתהיה, מתבטלת בפניה. האם ניתן לכנות באותו שם את המשטר הגזעני הנאצי ואת משטר האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה? האם ניתן להשוות את הגזענות של המשטר הנאצי לגזענות כלפי שחורים בדרום ארצות הברית בשנות החמישים והשישים? הקושי הזה בא לידי ביטוי גם בהגדרות המילוניות שהיו נהוגות עד לאחרונה. למשל מילון אבן שושן הגדיר גזענות כ"תורת גזע", שהינה "ההשקפה הנפסדת שהארים הם בני הגזע הנעלה והמושלם ביותר". ההגדרה הזאת, המשייכת את הגזענות למדינה הנאצית ולשפת הביולוגיה, חוסמת את היכולת לדבר עליה בהקשרים אחרים. קושי זה מתקשר גם לקושי הבא. 

 

(3) רתיעה מן המושג "גזע" לאחר השואה.  לאחר שנת 1945 הייתה רתיעה משימוש במושג "גזע" ונמצאו לו תחליפים אחרים כמו "יוצאי הגירה". חוקר צרפתי בשם אטיין בליבר (Étienne Balibar) כינה את הגזענות הזאת "גזענות חדשה", משום שהיא מאפשרת את קיומה של "גזענות ללא גזע". "הגזענות החדשה" החליפה את התיאורים הביולוגיים של קבוצות בתיאורים חברתיים ותרבותיים. למשל, בישראל נהוג להשתמש במושג "עדה". עדה מתוארת כקבוצה בעלת היסטוריה משותפת והרגלים חברתיים ותרבותיים זהים. למרות שהיא לקוחה ממילון תרבותי, "עדה", כמו "גזע", היא מושג מדומיין. חשוב לציין שתיאורים של "הרגלי עדות" אינם תמיד גזעניים. אפשר לומר, ללא שמץ של גזענות, שיוצאי תימן נוהגים ללכת לבית הכנסת בשיעורים גבוהים מאשר יוצאי ברית המועצות. אולם כאשר התכונות "העדתיות" הופכות לאמירות נורמטיביות, שמסבירות נחיתות או עליונות של קבוצות, הן הופכות לגזעניות. שיעור ההליכה הגבוה לבית הכנסת יכול להיתפס כמאפיין גזעני, אם הוא משולב, למשל, בדיבור על התימנים כ"פרימיטיביים". מאפיינים תואמי-גזע דומים הם: מספר הילדים הגדול של ערבים או של חרדים, שיעורי ההשכלה הנמוכים של מזרחים, או הטענה בדבר ה"פרזיטיות" של החרדים בשל אי יציאתם לשוק העבודה.


גם הבידוק הביטחוני הסלקטיבי של פלסטינים-ישראלים בשדה התעופה הוא דוגמא מלמדת. הבידוק הביטחוני המפוצל לפלסטינים ויהודים מבוסס על שיקול רציונאלי לפיו ההסתברות לביצוע פיגוע על ידי פלסטיני גדולה יותר מאשר על ידי יהודי. גם אם טענה זאת נכונה אמפירית, ניתן להעמיד מולה את הטענה שהפגיעה בזכויות אדם חמורה מן הסיכון (כמעט האפסי) שיילקח אם תתבטל הבדיקה הסלקטיבית. לכך יש להוסיף את התופעה הבלתי נמנעת של השפלת האזרחים הערבים בעקבות הבדיקות המפוצלות. אולם גם אם נקבל את הסיבה הבטחונית כסיבה הרציונאלית, עדיין התוצאה היא הצדקתה של גזענות בחסות המדינה. וחמור מכך: האזרח הערבי נתפס כסיכון בטחוני לא רק בשדה התעופה אלא בכל מקום ומקום: בקניון, באוניברסיטה, במקומות העבודה, במסעדות או במסעות להשכרת דירות באזורים יהודיים כמו בצפת או בתל אביב. תפיסת הערבי כסיכון בטחוני באה לידי ביטוי בולט בתיקון לחוק האזרחות, המונע מפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית לחיות בישראל עם בנות ובני זוגם תושבי השטחים, עזה או התפוצות הפלסטיניות האחרות. ישראל הגדירה את התפוצות הללו כמדינות אויב, והשתמשה גם כאן בנימוק בטחוני. תיקון זה יצר מסלולים נפרדים בחוק האזרחות: ליהודים ולערבים. יש לומר, כי חנה ארנדט (Hannah Arendt) הזהירה כבר ב-1950, בעקבות הלקח של ההיסטוריה האירופית, שתיקונים והטלאות בחוק האזרחות הינם מאפיינים של משטרים גזעניים.


בשל שלוש המורכבויות הללו של הגדרת הגזענות כביולוגית, אני מבקש  להרחיב את ההגדרה ולתקנה באמצעות מושג סוציולוגי אלטרנטיבי: "הגזעה" (racialization). הגזעה מאפשרת לנו לדון בקיומו של שיח גזעני, מבלי לעסוק בקטגוריה האנכרוניסטית של "גזע". היא מאפשרת להגדיר גזענות לא רק בשיח הביולוגי אלא גם בשיח התרבותי הרחב יותר.


 הגזעה הינה הבחנה בין קבוצות על בסיס של גזע, או על בסיס של מושגים תרבותיים תואמי-גזע כמו מגדר, ארץ מוצא, מקום מגורים, או שם משפחה. על ידי הפיכת המושג ("הגזע") לפעולה ("הגזעה") אנו נמנעים מלהכיר בקטגוריה הפיקטיבית של הגזע. הגזעה אינה מושג סטטי אלא פעולה סוציולוגית:


הגזעה הינה פעולה של דמיון אנושי באמצעות מאפיינים ביולוגיים (למשל: צבע עור, אורכו או רוחבו של האף או גודל השדיים), חברתיים (למשל: עוני, ארץ מוצא ומעמד חברתי) או תרבותיים (למשל: דתיות או גודל משפחה), ושימוש במאפיינים אלו, שנתפסים כ"טבעיים" ובלתי משתנים, כדי להעניק לגיטימציה להיררכיות בין קבוצות ואנשים. 


הגזעה מאפשרת לאתר גזענות גם בשפות שאינן שפת הביולוגיה. למשל, ביום הפריימריז למפלגת העבודה, בנובמבר 2005, התראיינה אחת מתומכות אהוד ברק לתכנית רדיו, ואמרה שהמאבק בין שני המועמדים: אהוד ברק ועמיר פרץ, מזכיר לה תחרות בין טייס F-16 לבין נהג משאית. קשה לקבוע במדויק מהו המרכיב הגזעני באמירה הזאת. ניתן לטעון לזכותה של הדוברת שהיא השוותה בין שני מקצועות (טייס ונהג) ולא בין שתי קבוצות ביולוגיות (מזרחים ואשכנזים). אולם ברור שבקונטקסט של הדיון, קיים שובל גזעני בדברים הללו. רק זמן קצר לפני כן, תוארו תומכי פרץ במפלגת העבודה כ"פלנגות צפון אפריקאיות". הדוגמא הזאת מלמדת מדוע חשוב לאתר גזענות המנוסחת בשפה חברתית (במקרה זה: מקצועות) ולא בשפה ביולוגית ישירה. דוגמא נוספת היא החוק שמאפשר לוועדות קבלה ביישובים קהילתיים לסנן אנשים שאינם "מתאימים תרבותית" לחיי הקהילה ביישוב. המונח "התאמה תרבותית" הוא גמיש ורחב ולכן הוא מאפשר גזענות על בסיס של לאום, מעמד ומגדר. על הבסיס הזה נדחים ערבים, מזרחים ממעמד נמוך או נשים חד הוריות. גם הביטוי "מסעודה משדרות", אשר הוטבע בשנות התשעים כבסיס למדיניות שוויונית של טלוויזיית ערוץ 2, מאפשר גזענות ללא גזע. הביטוי מבטא את הכוונה להרחיב את תכניות הטלוויזיה לאנשי פריפריה ממעמדות נמוכים. "מסעודה משדרות", כאישה מזרחית פשוטה, נקבעה כאמת המידה הנמוכה ביותר לצריכה של טלוויזיה. גם הביטוי שטבע אהרון ברק "מבחן בוזגלו" מתייחס לשוויון מלא של כל האזרחים בפני החוק. השם "בוזגלו" בא לבטא סטאטוס נמוך של אדם ללא נגישות למוקדי הכוח. גם "מסעודה משדרות" וגם "מבחן בוזגלו" הם ביטויים גזעניים המנוסחים בשפה לא ביולוגית. במקרה הראשון, אין ניסוח של "הגזע", אולם השם מסעודה והמגורים בשדרות מספקים לנו את האינפורמציה החסרה. במקרה השני שם המשפחה "בוזגלו" הוא מסמן ברור דיו. שני הביטויים הללו, שהומצאו מתוך כוונה לתקן מציאות של אי שוויון, הם ביטויים גזעניים. הם גם הצביעו על העובדה שקיים פער "גזעי" בין מזרחים ואשכנזים בישראל. הפער בין התיאורים הללו תוך שימוש בשמות ומקום מגורים, לבין תיאורים גזעיים ביולוגיים הוא סמנטי בלבד. אלו הן דרכים שונות לבטא גזענות כלפי קבוצות. הדוגמאות הללו מלמדות כיצד נעשית גזענות לא על ידי "גזע" אלא על ידי "תואמי-גזע". תופעות דומות ניתן למצוא בשדות מגוונים כמו בספרות, בקולנוע, בפוליטיקה, במקומות העבודה, בשדות התעופה, או בגבולות.


עד עתה הצבענו על כך שהמאפיינים של הגזענות עברו בשבעים השנים האחרונות מן הביולוגיה אל החברה והתרבות. עם זאת, כדאי לשים לב גם לתנועה היסטורית הפוכה אשר מתרחשת בעשור האחרון; השיח על הגזע חזר לקדמת הבמה, לצד הדיבור העקיף של השיח החברתי והתרבותי. בתנופה שמזכירה את התנופה של סוף המאה ה-19, גם הביולוגיה חוזרת לסדר היום. השיח הביולוגי מקודם על ידי מדענים ורופאים. הבהלה לבדיקות גנטיות לפני הריון או במהלך הריון היא דוגמא אחת לאופן שבו נעשית הגזעה של תהליכים ופרוצדורות. גם כאן, למרות שניתן להסביר את בטריית הבדיקות הגנטיות המתירנית של ישראל בהסברים רציונאליים, הן עדיין מאפשרות תהליכים של הגזעה באמצעות הביולוגיה. לאור הבו-זמניות של גזענות במספר שפות (ולא רק הביולוגיה), אני מבקש להגדיר גזענות בצורה מרחיבה כ:


ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה.    


 על פי הגדרה זאת, גזענות יכולה להיות מופעלת כלפי כל קבוצה, גם כלפי בני קבוצות דומיננטיות וחזקות. עם זאת, כאשר היחסים בין הקבוצות אינם שווים, גזענות כלפי מיעוטים וכלפי קבוצות מוחלשות מעצימה את אי השוויון הקיים ממילא ואף מעניקה לו הצדקה. האתגר האמיתי של המלחמה בגזענות הוא לאתר אותה גם כאשר היא מנוסחת בשפה רציונאלית, שבתוכה מטושטשת התופעה.



*  יהודה שנהב הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
** תודה לחגי בועז, לריבי גיליס, לדפנה הירש ולאפי זיו על הערותיהם המועילות. לקריאה נוספת: יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים) (2008), גזענות בישראל. תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים.



Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243576668Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb