Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Hebrew University
The problem with Alon Harel's perception of Academic Freedom
Editorial Note

Professor Alon Harel (Law School, Hebrew University) is one of the liberal supporters of the radical fraternity. He has a long history of defending radical academics.  In 2008, after Neve Gordon published an op-ed in Los Angeles Times, calling for a boycott of Israel, Harel organized a petition urging the university not to punish Gordon. He told a newspaper that: "the issue here is academic freedom and the ability of academics to write articles reflecting their view."  

More recently, Harel came out in support of the Department of Politics and Government at Ben Gurion University.  In a 2010 article The Anti-Academic Elitophobe Journey: Who Wants to Destroy the Elites and Why, he explains that the attacks on the Department, and by implication liberal arts faculty, are a politically driven anti-elite crusade.  These so-called "elitophobes," first attacked the Labor Party, then moved on to the Courts and are currently battling the academic elites.  Harel predicts that, after vanquishing the scholars the "elitophobes" will find another elite to victimize. Harel blames right wing organizations - leading "elitophobes" - for driving the crusade against academics.

Harel further contends that Saar broke with a long- standing tradition of apolitical appointment to the Council on Higher Education (CHE); instead, he packed the Council with "right-wingers" not known for their academic accomplishment who delivered the "good," i.e. the censure of the Ben Gurion Department.   

Harel's arguments are off mark.  Since the creation of CHE, the Minister of Education has a role in picking its members from a list of potential candidates given to him by heads of universities.  This was never questioned as long as the Ministry of Education was in the hands of Labor or Meretz.  However, in the early 2000s, the then Likud Minister of Education Limor Livnat was attacked from representing "barbarians at the gates" - an euphemism for Likud supporters - and for appointing members sympathetic to her to the CHE.

Harel follows up this assertion with a tongue- and -cheek article titled "CHE Proof for the Existence of God;" a reference to an obscure philosophical theory known as occasionalism.   The occasionalist denied the existence of a a connection between cause and effect; they believed in events on separate tracks and it is the role of God to bring them together.  Harel says that the Gideon Saar's appointed CHE and the move against the Department of Politics and Government is clearly related; to argue that they are not casually linked would be adopt the occassionalist philosophy and claim that God interviewed to created the connection.  Hence, CHE proved the existence of God.

It thus comes as no surprise that in a Panel on Freedom of speech in the academia and politization of the academia Harel rejected the notion that the academy should be accountable to the taxpayers and their representatives.  Like many of his peers, Harel warns that outside interference would harm the ability of faculty to research and jeopardize Israel's academic standing in the world. 
 
More to the point, Harel seems to be ignorant about academic freedom. First, in the three comparative cases - Germany, United States and Great Britain - academics have much less freedom than their Israeli counterparts to "write articles reflecting their views."  For instance, in the United States, faculty in public universities cannot call for boycott without violating the law. In Stastny v. Board of Trustees of Central Washington University the ruling stated that "Academic freedoms are not a permit for activity at variance with job-related procedures and requirements, nor does it encompass activities which are internally destructive to the proper func'tion of university or disruptive to the educational process.”   Since boycott is deemed to disrupt the educational process, even during the peak of the Vietnam War, faculty has not called for boycotting the United States.

Second, in all the three comparative cases, public universities are accountable to taxpayers and their political representatives.  In the United States, government appoints Boards of Trustees in public (state) universities; in Germany and Britain, boards have a majority of lay persons from the economic and public sector.

Finally, research by Yaacov Bergman indicates that expansive freedom has undermined Israel's global standing.  The Israeli social sciences, in particular have scored much lower, according to widely accepted scientific indices.  Bergman has argued that universities should be more accountable to the public and their political representatives. 

Bergman's sobering statistics should be a wake-up call for the academy and one that needs to be addresses urgently.  Incessant talk about "elitophobes" is not going to do the trick.





יום שני, 22 באוקטובר 2012

ההוכחה המל"גית לקיומו של האל

אלון הראל

מניין שואלים הספקנים כי החלטת המל"ג בעניין המחלקה בבן גוריון לא נבעה מטעמים מקצועיים טהורים? ספקנות זו יפה בעיני והיא מחזירה אותי ואת שכמותי אל זרועות האמונה הדתית ובאופן ספציפי יותר אל זרועותיה של האסכולה האוקזיונליסטית. הרשו לי לתאר מדוע.

הזרם המכונה בספרות הפילוסופית Occasionalism הכחיש לחלוטין את קיומם של קשרים סיבתיים בין אירועים שוניםhttp://plato.stanford.edu/entries/occasionalism)/). בין החסידים המתונים של הזרם הזה היו שהכירו בקיומם של קשרים סיבתיים אך הכחישו קיומם של קשרים סיבתיים בין מצבים מנטאליים לבין מצבים פיזיים (למשל בין הרצון להרים את היד לבין פעולת הרמת היד) כמו גם קשרים סיבתיים הפוכים בין פעולות פיזיות למצבים מנטאליים (למשל בין נעיצת המחט באצבע לתחושת הכאב). עם זאת גם חסידים אלה הכירו בקיומה של סמיכות זמנית בין מצבים מנטאליים ופיזיים למשל בין הרצון להרים את היד ופעולת הרמת היד כמו גם סמיכות זמנית בין מצבים פיזיים ומנטאליים למשל בין נעיצת המחט באצבע ותחושת הכאב.
כיצד ניתן לפיכך להסביר את הפלא שהיד שלי מורמת ממש מיד אחרי שאני חפץ להרים אותה (אף שהרצון איננו גורם להרמת היד) או כיצד נגרם הכאב ממש מיד לאחר חדירת המחט אל האצבע (אף שכאמור חדירת המחט איננה גורמת לכאב)? למזלנו טענו האוקזיונליסטים, האל הטוב בא לעזרנו. האל יצר הרמוניה בין הפיזי למנטאלי. כשם שאין קשר סיבתי בין שני שעונים המראים את השעה כך גם אין קשר סיבתי בין האירועים הפיזיים לאירועים המנטאליים או להיפך. ואולם האל הבטיח הרמוניה קבועה מראש pre-established harmony המבטיחה את קיומה של סמיכות הזמנים הזו. יש לפיכך שתי שרשראות סיבתיות מובחנות זו מזו: פיזית מצד אחד ומנטאלית מצד שני וסמיכות הזמנים בין האירועים הפיזיים למנטאליים איננה אלא חלק מן ההרמוניה האלוהית הזו.
חסידיו המודרניים של הזרם האוקזיונליסטי מאמינים לפיכך בקיומם של שתי שרשראות סיבתיות. מן הצד האחד תנועות ימין קיצוני כדוגמת "אם תרצו" והמוניטור האקדמי חפצים לסגור את התכנית בבן גוריון מסיבות פוליטיות מובהקות. שר החינוך נואם בוועידת אם תרצו (http://imti.org.il/docs/P188/?ThisPageID=734) ומפתח קשר הדוק ומתועד היטב עם ראשי התנועה הזו.
והנה סוף סוף לאחר כל השנים הללו ההוכחה הקונקלוסיבית לאמיתות התיאוריה האוקזיונליסטית. שר החינוך ממנה במרץ 2012 מל"ג חדש. באופן בלתי תלוי לחלוטין וללא כל קשר סיבתי לקשריו של שר החינוך עם תנועת "אם תרצו", ועדת משנה של המל"ג (שמונה על ידי שר החינוך) מחליטה לסגור דווקא... ראו זה פלא: את התכנית בבן גוריון -- אותה התכנית בדיוק שתנועת "אם תרצו" תקפה עוד לפני שנים אחדות.
אירועי המל"ג הם ללא ספק ניצחון מוחץ לתורת האוקזיונליזם (אשר הספקנים שביננו סברו גוועה כבר במאה השמונה עשרה). האל הטוב הבטיח הרמוניה קבועה מראש בין האירועים הפוליטיים מצד אחד (חברותו של השר גדעון סער עם הנהגת "אם תרצו," הלחצים הפוליטיים של תנועה זו לסגור את המחלקה בבן גוריון) לבין ההחלטות האקדמיות הטהורות והזכות מן הצד השני (החלטתה של וועדת המשנה בעניין המחלקה בבן גוריון). רק רשעים יטילו ספק בהרמוניה הקבועה מראש בין האירועים הפוליטיים לבין האירועים האקדמיים. הודו לאל כי לעולם חסדו.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

מילים של נייר: איך הובסה האקדמיה האמיצה במלחמה נגד המשטרה להשכלה גבוהה?

אלון הראל

מי שמתבונן מבחוץ באקדמיה הישראלית של שנת 2012 עשוי לחשוב שהמדובר באקדמיה אקטיביסטית ונשכנית. מספר העצומות, אירועי המחאה, מאמרי העיתונות, מכתבים למערכת ועוד הגיעו לממדים המאיימים לקבור את כולנו בים של מילים. אנשי האקדמיה לא סכרו את פיותיהם כאשר ממשלת ישראל כבשה ביד רמה את המועצה להשכלה גבוהה ומינתה שורה ארוכה של אישים שהצטיינו בעיקר בנטיות ליבם הפוליטיות ובהשתייכותם המוסדית למרכז בגין, למרכז שלם או למכללת אריאל. מאמרים נמרצים נושכניים וארסיים פורסמו בעיתונות והופצו במדיה האלקטרונית. האקדמאים האמיצים שלנו המשיכו למחות במרץ ובאומץ גם כאשר בשורה של להטוטים פרוצדוראליים ומעשי כשפים הצליחה הממשלה למנות וועדה של אנשי אקדמיה אשר נגד כל הגיון תכנוני, מוסדי או תקציבי בחרה להמליץ על הקמת אוניברסיטה חדשה דווקא...איך לא? באריאל. הפעם הועלה מן האוב גם הנשק האקדמאי להשמדה המונית -- עצומה עליה חתומים מאות של אקדמאים. לבסוף גם ההחלטה של וועדת משנה של המל"ג שכונתה (כנראה בהשראתו של ג'ורג' אורוול) וועדה "להבטחת איכות" להמליץ על סגירת המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון זכתה למטר של חרפות ושריקות בוז מאנשי האקדמיה הגיבורים שלנו. הפעם גויסה למלחמה זו סיירת הקמיקזה האקדמאית -- גדודי המתאבדים. עשרות אגודות ועמותות ישראליות ובינלאומיות התחרו בניהם מי יגנה באופן חריף יותר ונמרץ יותר את המשטרה להשכלה הגבוהה (מל"ג). היו שסברו שיש לכנות את ההחלטה "החלטה מבישה". אחרים התעקשו דווקא לקבוע בהחלטיות כי המדובר ב"החלטה מופקרת" ואילו המהדרין במצווה קבעו באופן חד משמעי וללא צל של היסוס שהמדובר "בצעד מקארתיסטי". ההיסטוריונים העלו באוב אפילו את בוגר המכון החקלאי בקייב ליסנקו אשר בשרלטנותו המדעית ובתמיכת המנהיגות הסובייטית הצליח להחריב עד היסוד את החקלאות הסובייטית ולהרעיב את איכריה. בין המוחים לא נפקד מקומם של פרופסורים נכבדים מפרינסטון ועד הרווארד. מכשירי הפקס בלשכתו של שר החינוך ויו"ר מל"ג טקטקו ללא הרף עד שקרסו ומשאיות הוזעקו להבטיח מלאי של נייר פקס בלשכה.

ובכל זאת למרות מבול המחאות ומטר העצומות אמות הסיפים הפוליטיות לא רעדו. שר החינוך לא הלך לקנוסה ולמרות סרבנותו זו ראש הממשלה סרב ללא כל הסבר לפטר אותו. לאמיתו של דבר לא דווח בעיתונות אפילו על נזיפה או לכל הפחות מורת רוח ולו קלה מצדו של ראש הממשלה. זאת ועוד למרות הציפיות והתחזיות כנסת ישראל לא הכריזה על ישיבת חירום ואיש מחבריה לא הגיש הצעת אי אמון. אפילו מילת הקסם אברקדברה (בג"צ) שנשלחה לחלל האוויר לא זכתה ליותר מאשר אזכור מרפרף בעמודים האחוריים של המקומונים. לשכת שר החינוך נשארה מיותמת. ההמונים הנסערים לא חסמו את הכבישים במחאה על ההחלטה ואפילו מיכל אשפה אחד לא הועלה באש. לבסוף עלי לציין בצער אף אחד מן הפרשנים (לפחות עד עתה) לא יחס את ההחלטה להקדים את הבחירות לחוסר שביעות הרצון מתפקודו של שר החינוך כיו"ר המשטרה להשכלה גבוהה.

ובכן ישאלו הקוראים המתוסכלים אף הם מחוסר האונים הפוליטי של האקדמיה הישראלית: מה אתה רוצה? מדוע לזרות מלח על הפצעים ולהזכיר לנו יום יום את חוסר הרלבנטיות הפוליטי של האקדמיה? הרשו לי לסיים במוסר השכל. די למאמרים, למחאות, לאנחות, לעצומות, לניסוחים הנושכניים ואפילו לחולצות הטי שירט לכתובות הקעקע הלוחמניות ולבלונים הצבעוניים. יש רק מילה אחת שצריכה להיזרק לחלל האוויר – שביתה כללית!



סער היטה את המועצה להשכלה גבוהה ימינה

מאת: פרופ' אלון הראל, מאמר אורח
יום שלישי, 30 באוקטובר 2012, 21:31
   

חוק המועצה להשכלה גבוהה נועד לייצר חיץ בין הפוליטיקה לאקדמיה. על רקע איום שר החינוך לסגור את המחלקה לממשל בבן גוריון, פרופ' אלון הראל סבור כי המל"ג איבדה את ייעודה

המועצה להשכלה גבוהה היא גוף שסמכויותיו כמו גם הליכי מינוי החברים בו נקבעו בחוק המועצה להשכלה גבוהה משנת 1958. חוק זה נועד לייצר חיץ בין הפוליטיקה לאקדמיה, כך ששיקולים פוליטיים לא ישפיעו על החלטות בעניין אישור מוסדות או תכניות אקדמיות. ברוח המסורת הליברלית שעוצבה על ידי קאנט לפיה: "השימוש הציבורי בתבונה צריך להיות חופשי בכל עת", חפץ המחוקק להפריד באופן חד בין האינטרסים הפוליטיים של הריבון לבין ההליך המדעי - חיפוש הידע, פיתוח המדע וגיבוש המתודולוגיה המדעית. ברוח זו נכתב גם בדף האתר של המועצה להשכלה גבוהה כי מטרת החוק הייתה להקים "גוף ציבורי א-פוליטי ומקצועי שיעמוד בין הממשלה לבין המוסדות להשכלה גבוהה".

חוק המועצה להשכלה גבוהה תפקד היטב במשך שנים רבות כאשר האקדמיה נתפשה כבלתי מאיימת על האינטרסים הפוליטיים של הממשלה ושרי החינוך בה. השוליות של האקדמיה וחוסר הרלבנטיות הפוליטי שלה הגנה עליה בפני הבחישה של פוליטיקאים. כשם שפוליטיקאים בישראל אינם מתערבים בהחלטות מחלקת התברואה של העירייה לסגור או לפתוח מסעדות או בריכות שחייה, כך נמנעו הפוליטיקאים מהתערבות בהחלטה לסגור או לפתוח מחלקות או תכניות אקדמיות. השאלה האם ילמדו את אריסטו, קאנט או הגל במחלקה לפילוסופיה לא נשמעה חשובה או מעניינת במיוחד ובוודאי שלא נתפשה כרלוונטית לצרכים הפוליטיים של השרים או חברי הכנסת.

ההקצנה של האקדמיה והמעורבות הפוליטית-חברתית של אנשי אקדמיה, כמו גם התגובה האלימה של תנועת "אם תרצו" ותנועות ימין קיצוניות אחרות, שינו מצב זה מן היסוד. כיום ברור כי סגירת חוג כמו החוג לפוליטיקה וממשל היא בגדר ניצחון פוליטי של ממש לתנועות הימין הקיצוני שהפכו את סגירת המחלקה הזו לדגל במאבקם נגד ה"אליטות האקדמיות". השליטה באקדמיה הפכה לפיכך במהלך השנים האחרונות לנכס פוליטי של ממש.

חברי המל"ג שמינה סער - מזוהים עם הימין

אין לפיכך פלא כי שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, גילה עניין מיוחד בהרכב המועצה להשכלה גבוהה. במרץ 2012 מינה השר מל"ג חדש. מי שיבחן את הביוגרפיות של חברי המל"ג יגלה כי רבים מחברי המועצה אינם דמויות מוכרות או בולטות בשדה המדע, או החינוך המדעי בישראל. לעומת זאת, לא מעטים מהם מוכרים היטב בציבוריות הישראלית דווקא בשל תרומתם לשיח החברתי-פוליטי בישראל במסגרת מכון שלם, מרכז בגין וגופים אחרים המזוהים עם הימין.

חברי המל"ג החדש הבינו היטב את תפקידם החדש ומיהרו לספק את הסחורה. החלטת ועדת המשנה להמליץ לסגור דווקא את המחלקה שהפכה לסמל במאבקן של תנועות הימין, נשענת לכאורה על דו"חות של ועדה מקצועית בינלאומית. ואולם בעידן בו תמימות הפכה נדירה, קשה שלא להרים גבה לנוכח צירופי המקרים הללו: סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל הופכת לדגל במאבק של תנועות ימין קיצוני בישראל כמו תנועת "אם תרצו", שר החינוך נואם נאומים נרגשים במסגרת כינוסים של תנועה זו, שר החינוך ממנה מל"ג חדש וראו זה פלא: ועדת משנה של מל"ג זה מזדרזת וממליצה על סגירת המחלקה שהיא (במקרה כמובן) מזוהה בציבוריות הישראליות עם השמאלניות של האקדמיה. רק אצבע אלוהים (או חלילה, כוונת מכוון של שר החינוך) יכולה להסביר צירוף מקרים פלאי שכזה.

אירועים אלה מדגימים כי החיץ שביקש המחוקק להקים בין האקדמיה לבין הפוליטיקה הוא חיץ מדומה. כל עוד שר החינוך לבדו ממנה באופן אפקטיבי את חברי המל"ג, המל"ג לא יכולה למלא את תפקידה להבטיח את אי התלות של האקדמיה בפוליטיקה, ולמגינת ליבו של עמנואל קאנט, השימוש הציבורי בתבונה איננו יכול להיות חופשי.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית



http://hebrewu-law.blogspot.co.il/2010/11/blog-post_07.html

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

על המסע האליטופובי האנטי אקדמי בישראל: מי רוצה להרוס את האליטות ומדוע?

אלון הראל

בימים עגומים אלה עוסקת וועדת החינוך של הכנסת ביוזמתו של חבר הכנסת אורלב ובשיתוף פעולה נמרץ של שר החינוך בהרס שיטתי של חופש הביטוי של הסגל האקדמי ושל החופש האקדמי שלהם. מטרת המסע היא לטהר את האקדמיה מן הפוסט ציונים ולהבטיח שהאקדמיה תקדם עמדות ציוניות לאומיות. המסע לטיהור האקדמיה הוא חלק ממתקפה כוללת על מה שמכונה "האליטות." יש הסבורים כי ההתקפה על האליטות אשר לפני מספר שנים כוונה בעיקרה כנגד בתי המשפט ומכוונת עתה כנגד האקדמיה הישראלית איננה אלא כלי ציני בידיהם של פוליטיקאים או כאלה החפצים להפך לפוליטיקאים. ואכן אין כל ספק כי הטענות בדבר הדרת הציונות או הציונים מן האקדמיה מונעות מן הרצון של צעירים שאפתניים לבסס את מעמדם הציבורי-פוליטי. ואולם מן העובדה שהמרד האנטי אליטיסטי (אליטופובי) מסייע ככל הנראה להצלחה הפוליטית של פוליטיקאים בתחילת דרכם ניתן להסיק כי לסנטימנטים האליטופוביים שורשים עמוקים בקרב קבוצות גדולות בחברה הישראלית.

הקרבנות של האליטופוביים הם לעתים קרובות קרבנות אקראיים. האליטפוביה בישראל כוונה בתחילה לעבר תנועת העבודה ולאחר מכן מאמצע שנות התשעים אל עבר בתי המשפט. בשנים האחרונות מכוון הלהט האליטופובי אל עבר הסגל האקדמי. יש לצפות כי לאחר שמהלך זה יסתיים תימצא "אליטה" חדשה אשר תספק לאליטופוביים את ליטרת הבשר שלהם. אין זה הפגמים (האמיתיים או המדומים) של האליטות אשר מביאים את השנאה כלפיהם אלא דווקא השנאה היא היא המיילדת את הפגמים. כמו בן הזוג המתוסכל המטיח אל הרצפה את כד הזכוכית דווקא ויכול היה באותה המידה לנפץ את צלחת החרסינה כך בחרו גם האליטופוביים לתעל את יצרי ההרס שלהם באקדמיה דווקא ואולם בה במידה יכלו לבחור גם באגודת העיתונאים או בחברה להגנת הטבע.

בהינתן עובדות אלה, טיעונים אקדמיים בזכות החירות האקדמית נראים חיוורים ומיותרים. הכוחות הרוחשים מתחת לפני השטח, כמו גם העובדה שהחברה הישראלית איבדה– פיזית ומטאפורית – את היכולת להציב לעצמה גבולות, דנים את טיעוני בזכות החירות האקדמית לתהום הנשייה. בכל זאת, למרות להט היצר המעוור את קול התבונה והופך את העיון האקדמי בשאלה ללא רלוונטי, ראוי לבחון באופן אקדמי קר ואנליטי את הטעמים העמוקים העומדים כיום מאחורי האליטפוביה האנטי אקדמית ואת המאפיינים של התופעה.

התנועה המזוהה יותר מכל עם האליטפוביה הישראלית האנטי אקדמית כיום היא תנועת "אם תרצו" – תנועת ימין חדשה המתעקשת משום מה להיקרא תנועת מרכז (ואף, בכוחניות האופיינית לה, מאיימת בתביעות דיבה כנגד אלו המזהים אותה כתנועת ימין). תנועה זו נהנית מבולטות תקשורתית רבה בין היתר בשל התרומות המאסיביות של חוגי ימין דתי קיצוני בארה"ב. חברי התנועה יזמו את כתיבת דו"ח הסילבוסים במסגרתו נבחנו הסילבוסים של חוגים למדע המדינה ונמצא על פי הדו"ח כי הסילבוסים הללו מבטאים עמדה אנטי ציוניות ואנטי לאומית. הדו"ח עצמו נכתב בחיפזון ושיקף לא רק רשלנות אלא גם בורות עמוקה הן במתודולוגיה סטטיסטית והן בהבנה של תיאוריה פוליטית. בין יתר הפנינים בדו"ח נטען כי כתביהם של פרופסורים ציונים כמו פרופסור רות גביזון ופרופסור אמנון רובינשטיין אינם זוכים לייצוג נאות בסילבוסים של מדע המדינה. גם מי שאינו מומחה יכול להבחין כי הבחירה להתמקד בייצוג של שני הפרופסורים הללו דווקא ובסילבוסים של מדע המדינה איננה מקרית. הפרופסורים הציונים הנזכרים בדו"ח אינם כלל אנשי מדע המדינה ותחום התמחותם הוא משפט חוקתי! למותר לציין כי הסילבוסים של הקורסים למשפט חוקתי לא נבדקו במסגרת הדו"ח. זאת ועוד חברי התנועה שיזמה את הדו"ח טענו לליווי אקדמי מטעמו של ד"ר אודי לבל אלא שד"ר לבל אשר תואר בדו"ח כמלווה אקדמי של המחקר לא קרא מעולם את הדו"ח וככל הנראה לא ידע שהליווי האקדמי של הדו"ח מיוחס דווקא לו. לו היה המחקר מתבצע באוניברסיטה עצמה ומוגש כעבודת מחקר הייתה עובדה זו לכשעצמה מביאה את כותבי הדו"ח בפני וועדת משמעת בגין תרמית.

אלא שיו"ר וועדת החינוך של הכנסת חבר הכנסת אורלב לא נתן לזוטות מעין אלו לשבש את תכניותיו. חבר הכנסת אורלב לא התמהמה והבין מייד את הפוטנציאל הפוליטי האדיר של הסנטימנטים האליטופוביים. חבר הכנסת אורלב שמעולם לא טרח לבחון את הטעמים לנטיות הימניות הקיצוניות של ראשי הישיבות ולייצוג הלא פרופורציוני של אנשי ימין בקרב האליטות הישיבתיות הזדרז לכנס את הוועדה לדיון במה שכונה "הדרה של עמדות ציוניות". הדו"ח של "אם תרצו" וכן שורה של אנקדוטות שתוארו בהרחבה בוועדת הכנסת ושאת אמיתותן איש לא טרח לברר שימש בסיס לדרישה שהמועצה להשכלה גבוהה תבדוק ביסודיות את ההאשמות בדבר "הדרת עמדות ציוניות". זמן קצר לאחר הישיבה החליט חבר הכנסת אורלב ליטול על עצמו גם את התפקיד של וועדת המינויים האוניברסיטאית וניסה להתערב כדי להבטיח מינוי של דוקטור צעיר שהכשרתו אומנם בפילוסופיה יוונית ואולם רשימת הפרסומים שלו כוללת אך ורק מאמרי דעות בעיתונות היומית. חבר הכנסת אורלב סבר כי המחבר של מאמרים קצרים בעיתונות היומית בענייני ציונות ראוי למינוי יותר מן המועמד שבחר לכתוב מאמרים אקדמיים בתחום שלשמו נשכר המועמד (דהיינו פילוסופיה יוונית). דומה שבכך מצטרף חבר הכנסת אורלב למסורת אשר קוראת תגר על האבחנה בין פוליטיקה לאקדמיה ובין הכנסת לבין האוניברסיטה. אל הקלחת הזו הצטרף גם המכון לאסטרטגיה ציונית שפרסם דו"ח משלו בעניין האנטי ציונות לכאורה של האקדמיה. דו"ח זה כמו גם הצורך הדחוף לקדם אקדמיה ציונית-לאומית שימש מצידו עילה עבור חבר הכנסת אורלב לכנס בשנית את וועדת החינוך של הכנסת. בישיבה שנייה זו הכריז גם שר החינוך על תכניתו לקדם קוד אתי מחייב משלו בנוסף לקודים האקדמיים המחייבים של האוניברסיטאות.

מרבית הטענות המועלות על ידי האליטופובים מבוססות על אנקדוטות המיוחסות למרצה כזה או אחר או על דוחות שאפילו שמות היועצים האקדמיים שלהם מפוברקים. חבל לייגע לפיכך את הקורא בניסיון לסקור טענות אלה. מכל הטענות בחרתי לבחון טענה אחת הנשמעת לבקרים ואשר נראית על פניה משכנעת. טענה זו מבוססת על התחושה כי באקדמיה (ובמיוחד במדעי הרוח והחברה) יש ייצוג לא פרופורציוני לאנשי שמאל. ייצוג זה כך נטען מוסבר על בסיס ההעדפה ממנה נהנים אנשי שמאל בוועדות המינויים. העדפה זו אחראית לייצוג הבולט של אנשי שמאל באקדמיה הישראלית.

אין כל ספק כי אליטות אינן מייצגות באופן פרופורציוני את החלוקה הפוליטית באוכלוסיה. האליטה של רבני הישיבות למשל מוטה ככל הנראה לימין המפה הפוליטית ואני לא אתפלא אם יתברר כי רבנים בעלי עמדות שמאלניות יתקשו מאוד להיבחר לתפקידים מרכזיים בישיבות. עם זאת לו הייתי יו"ר וועדת החינוך של הכנסת לא הייתי מזדרז לכנס את הוועדה לדון "בהדרה של עמדות מרכז ושמאל" בישיבות הגבוהות בישראל. יש מספר לא מבוטל של כשלים בטיעון לפיו יש תת ייצוג של עמדות ציוניות באקדמיה ובוודאי שיש כשלים בהיסק הרשלני לפיו תת ייצוג מעיד על "הדרה." ראשית לא ברור לי כלל כי יש ייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל במדעי הרוח. כידוע מדעי הרוח כוללים גם את מדעי היהדות ובאילו כך אני מנחש יש ייצוג לא מבוטל לימין ולעמדות ציוניות-לאומיות. שנית כפי שידוע לכל סטטיסטיקאי מתחיל קורלציה בין שתי תופעות איננה מצביעה על קשר סבתי. גודל הנעלים של מתמטיקאים במחלקה למתמטיקה גדול מן הממוצע באוכלוסיה (באשר הממוצע כולל גם תינוקות וילדים). ואולם אין להסיק מעובדה זו כי וועדת המינויים במחלקה למתמטיקה בוחרת את המועמדים על פי גודל נעליהם. זאת ועוד מחקרים שנעשו במדינות אחרות מצביעים כי גם במדינות אחרות יש ייצוג לא פרופורציוני לשמאל במדעי הרוח והחברה. לתופעה זו ניתנו הסברים לא מעטים שאינם מבוססים על קונספירציה שמאלנית אנטי לאומית וחלק מהסברים אלה נראים רלבנטיים גם בישראל. כך למשל נטען כי האופי הבינלאומי של האקדמיה ובמיוחד העובדה שאנשי אקדמיה חשופים יותר מאחרים לקשרים בינלאומיים מחזקת את הזיקה הגלובאלית ומחלישה את הנטיות האתניות לאומיות. לבסוף בישראל אליטות הימין מכילים לעתים קרובות משכילים דתיים אשר בוחרים לא אחת במסלול ישיבתי ולא אקדמי. בחירה זו מטבע הדברים יכולה להביא לייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל באוניברסיטאות. אינני טוען כמובן שהסברים אלה הם מספקים או נכונים. כל שאני טוען הוא שהאליטופובים לא טרחו לבסס את הטיעון בדבר ייצוג יתר של השמאל באקדמיה או את הטענה בדבר ההטיה לכאורה בוועדות המינויים. החברים השאפתנים מתנועת אם תרצו אינם חפצים לחקור באמת האם יש הטיה פוליטית באקדמיה. הם מסתפקים בהטחת ההאשמה ולא בביסוסה.

בכך הם ללא ספק צודקים. בדיקה של השאלה האם יש ייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל באקדמיה ואם יש כזה מה הטעמים לייצוג זה לא תביא את חברי התנועה אל התהילה הציבורית בה הם חפצים. גם את ההאשמות שייצוג היתר של יהודים באקדמיה האמריקאית, בתקשורת ובהוליווד מעיד על קונספירציה יהודית-ציונית ועל "הדרה של עמדות פוסט יהודיות או נוצריות" לא טורחים מפריחי ההאשמה לבסס. כשם שאנטישמים בארה"ב יאמצו בשתי ידיים את ההאשמה הזו (עם או בלי ראיות) כך בישראל די בהטחת האשמה באקדמיה שהיא בלתי ציונית או שהיא "מדירה" את הציונים כדי להבטיח שהסנטימנטים האליטופוביים האנטי אקדמיים יזכו את מפריחי הטענות בכתבות בולטות בתקשורת היומית ואולי בסופו של יום גם במושב נכסף בבית הנבחרים. אם תצלח דרכם של האליטופוביים האנטי אקדמיים עלולה ישראל להישאר ללא אליטות של ממש. אלא שאז באופן אירוני אליטופוביה לא תוכל לשמש יותר כרטיס כניסה לבית הנבחרים. קשה לנהל מאבקים אליטופוביים ללא אליטות.


Back to "Hebrew University"Send Response
Top Page
Your Responses
    1.  קראתי את הכתבות של פרופ'
     From יחיאל קינן, Sent in 27-12-2012
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 242808667Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb