Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Tel Aviv University
[TAU, History] Gadi Algazi's "Villa in the Jungle" - A Neo-Marxist, Critical View

E-mail: gadi.algazi@gmail.com


30.09.13

Editorial Note: 
 
Gadi Algazi (TAU) is a Marxist and a veteran radical activist whose efforts to provide a class-based interpretation of political reality in Israel and the region have recently led him to tackle the issue of "Israel as the villa in the jungle" - Ehud Barak's memorable comment on Israeli democracy in the mid of authoritarian regimes.
 
As reported before, during the early stages of the"Arab Spring" radical scholars hurried to chastise Barak for his allegedly disparaging view of the Arab Middle East.  Since then, the Arab Spring turned into the Arab Winter replete with bloody carnage and unprecedented brutality.
 
Not cowed by this dismal reality, Algazi turned to a favorite radical tactic of painting a bleak picture of alleged class and cultural oppression of the MIzhrahim.  Trying to fit the Marxist round peg of class into the ethnic square, he proclaims that the MIzrahim are the real working class poor and that their popular culture is disparaged by the upper- class Ashkenazi elites.  Like virtually all his radical peers, Algazi forgets to mention that its mainly ultra-Orthodox Ashkenazi that populate the below poverty line of the Israeli demographics.   
 
Needless to say, such a statistic will demolish Algazi's main thesis - that the Ashkenazi elites want to "purity their "villa in the jungle," that is to get rid of the Mizrahi culture which Algazi calls the "migrating birds" of the Middle East.    Their weapon of choice is pesticide  (homrei hadbara) directed against the "migrating [cultural] birds" that despoil the Western culture of the "villa."
 
For good measure, Algazi also accuses the Ashkenazi elite of trying to eradicate the Middle East culture of its Arab neighbors by using real weapons.  For those who are not familiar with Marxist discourse, this statement may sound puzzling.  But it is here that Algazi expresses his belief that all wars, including the Arab-Israeli ones, are capitalist wars of the well-to-do Jews against the working class Arab and Palestinian masses.  
 
Radical scholars have tried to provide a Neo-Marxist, critical interpretation of the Arab-Israeli conflict for decades now. Algazi's newest contribution should take a place of pride in this pantheon.



(An English translation by Google follows the Hebrew original)

גירוש העופות הנודדים

לשיח המעמדי יש צבע: הוא תמיד עדתי. על מיזרוח התרבות העממית והנסיונות לטהר את הוילה בג'ונגל בעזרת חומרי הדברה


עוד מעט, עם החגים, יגיעו גם התלונות הרגילות וצקצוקי הלשון על חסרי-תרבות שעושים מנגל בחורשות, על פלישת הברברים למדשאות, למרחבים המטופחים. הקטע הבא התפרסם במעריב באוגוסט 1963:


http://www.tarabut.info/media/arimages/orig/2013/09/07/netanya-oriental-invation-1963-august5.jpg

הקליקו לקריאת הכתבה במלואה


לפי החשבון שלי, זו אחת הפעמים הראשונות שבהן הופיעה בעיתונות הישראלית דמות הברברים הנוראים, שכובשים את החופים והגנים ועושים שם מעשים שבן-אדם מן היישוב, כלומר בן-אדם תרבותי באמת, לא עושה: הם אוכלים שם, עושים מוסיקה, ועוד טוב להם (!).

השיח על המוני הברברים שפולשים לחופים ולגנים הוא תמיד שיח מעמדי: הוא שיח האליטות המגנות על המרחב שלהן. הוא שיח של גידור. הוא מוכר היטב מחברות אחרות: אין שום דבר מיוחד, יגידו לנו סוציולוגים\ות, בתלונות של האליטות על פלישת ההמונים לאתרים היקרים, המוגנים, שהיו בעבר רק שלהן. איפה הם הימים הטובים, כשרק לעשירים היה פנאי, כשחופי הים והיערות וההרים היו רק שלהם, לפני שאנשים עובדים זכו במעט המאפשר קיום בכבוד – קצת חופשה, קצת פנאי להתאוורר, קצת תחבורה ציבורית – והתחילו לפלוש לאליטות למרחבים האקסקלוסיביים. מאז מחפשות האליטות אתרים מוגנים – רחוק יותר, מגודר יותר, יקר וייחודי יותר.

שיח מעמדי בארץ הוא תמיד גם שיח עדתי. הכתבה הזו לא כותבת במפורש למי מתכוונים, אבל מהטקסט ברור שמדובר במזרחים. בעצם, מה שעממי מסומן כ"מזרחי". הנה הפולשים לחופי נתניה: הם שותים "עראק וקוניאק", הם פורטים על "עוד" (הכל במרכאות, כי במלים ובאובייקטים האלה צריך לטפל בזהירות, עם כפפות מגן), הם מקישים על "דורבוקה" (שגיאת הכתיב אותנטית לגמרי). הם באים לעשות "כייף". הם באים עם מחצלאות, עם פתיליות ועם התינוקות שלהם. הם כמו להקה של ציפורים, שלא קונה מספיק ולא משאירה כסף במקום. מדובר פה ב"נדידת העמים" (כמה עמים יש באמת בארץ הזאת?). הם "עופות נודדים" ומה שנוצר על החוף הוא "מחנה פליטים ענקי".

איך מגרשים את ה"עופות הנודדים" האלה, את "מחנה הפליטים הענקי"? עם גדרות. ההפרטה של החופים מוצגת כאן בגלוי כתרופה שתמנע מהאנשים הלא-נכונים להיכנס: "בקיץ הבא," אומר סגן ראש העיר, איש הימין מתנועת חירות, "ייפתחו המרחצאות לקהל, וכל מי שירצה ליהנות מן השירותים יהיה חייב בתשלום." הוא מבטיח, כמו תמיד, "מחירים נוחים", אבל "תקופת השירותים בחינם לא תימשך". (ובאמת, עיתוני שנות הששים מתעדים תהליך מקיף של גידור החופים, המתרחש בכל מקום וכרוך גם בהתנגשויות ועימותים).

יש לכותב הרשימה בעיתון סיבות טובות לא לכתוב במפורש, שה"עופות" האלה הם מזרחים. אנחנו בשנות הששים, לא בשנות החמשים, התקדמנו, למדנו משהו בהילכות גזענות! גם בהיבט הזה הטקסט מ-1963 מסמן משהו חשוב בתהליך המודרניזציה המתמיד של הגזענות הממוסדת. לכן הוא מקפיד לכתוב, שה"עופות הנודדים" הם לא בהכרח (אבל קצת כן!) העולים מהמושבים שבסביבה. כי העולים האלה "מוסיפים נופך צבעוני לאוכלוסיית הקיץ". מזרחים יכולים להיות כל-כך חמודים, בתנאי שהם מגיעים במינון נכון, במנות קטנות. ובכל זאת: ברור שהוא מתכוון גם לעולים האלה. עיתוני התקופה מלאים בכתבות על העוני והמצוקה ביישובי העולים באזור.

המזרוח של התרבות העממית

למי שמדבר על מעמד, הנה דוגמא טובה לכך שהתנשאות מעמדית בארץ היא תמיד גם אתנית. למעמד יש צבע; ואת התרבות העממית מסמנים תמיד גם כ"מזרחית". תרבות של אנשים היא גם דרך חיים, לא רק יצירות נחשבות. הדה-לגיטימציה של תרבות עממית, של דפוסי בילוי עממי, של הכיף היומיומי, בארץ — היא תמיד גם עדתית, תמיד מלווה בסימונה כ"מזרחי". גם אשכנזים אוהבים לעשות על האש, בטח. במודעות יקפידו כמובן להבדיל בין "גריל פחמים" למנגל עממי, בין "גריל מאבן מתוצרת איטליה" ב-25,000 שקל למנגל פשוט, אבל לעשות על האש זה עניין עממי. מה שהופך את המנגל למזרחי הוא המנגנון העמוק של מזרוח העממי.

כשהאליטות מנסות לאפיין בארץ תרבות עממית – היא מסומנת כ"מזרחית", גם אם אינה "באמת" מזרחית. זה ממש לא משנה. אי אפשר להגן על תרבות עממית בארץ, על התרבות הממשית של אנשים רגילים, מפני ההתנשאות המעמדית ומפני הגדרות והרשיונות – בלי להתמודד עם כך שהיא מסומנת כמזרחית, ושהיא בחלקה הגדול מזרחית (כלומר לבנטינית, ערבית-מעודכנת, מעורבבת) באמת.

הטענה, שמה שמסומן כ"מזרחי" אינו "מזרחי באמת" מחמיצה את זה לגמרי. מזרחי בתוך ההקשר החברתי של ישראל הוא קודם כל מה שמאתגר את ההגמוניה התרבותית-חברתית. מזרחי הוא כל מה ששרים דווקא, כי בזים לו, כי אסור להשמיע אותו, וזה קודם כל כל מה ש"נשמע ערבי", "נראה לבנטיני". עלוב עוד יותר הנסיון של בני פרל ודומיו לומר, שמה שמסומן כ"תרבות מזרחית" הוא פשוט "לא באמת תרבות"  כלומר, להגן על ההתנשאות התרבותית-חברתית בעזרת התבצרות מאחורי קאנון תרבותי סגור אחר, להכות בתרבות העממית-מזרחית בעזרת נפנוף בתרבות המזרחית הגבוהה, ליחידי סגולה.

צריך להבדיל בין המזרחיות הממשית של התרבות, לבין מה שהאליטות מסמנות כ"מזרחי". תרבות מזרחית היא באמת לא בהכרח "עממית". כמו כל תרבות, יש בה רבדים שונים, ממסורות קלאסיות מורכבות שמטפחים אומנים, אנשי מקצוע, ועד שירי חתונה ועבודה שאנשים מאלתרים בעצמם. על התרבות הזו, על כל מגוון הרפרטוארים שלה, חייבים להגן מול הדיכוי התרבותי. ממש כשם שנוכח דיכוי לאומי צריך להגן גם על זכויותיהם של בעלי הנכסים באוכלוסיה המדוכאת (כן: להגן מול אנטישמיות אירופית על זכויות הרכוש של יהודים מבוססים; להגן מול נישול ציוני על זכויות הבעלות של פלסטינים מבוססים), כך נוכח דיכוי תרבותי חייבים להגן לא רק על התרבות המזרחית העממית, אלא גם על הנכסים התרבותיים היותר אקסקלוסיביים, היותר נחשבים שלה.

טיהור הווילה בג'ונגל

אבל לב האתגור החברתי-תרבותי של השיטה הקיימת הוא בקידום התרבות העממית, הממשית, שהיא מזרחית גם משום שכל מה שעממי הוא "מזרחי" במסגרת הסדר החברתי-תרבותי הדכאני הקיים, וגם משום שתרבותם הממשית של רוב עניי הארץ הזאת ומדוכאיה היא אכן לבנטינית, ערבית, מזרחית. זהו מאבק להגנת התרבות והחיים המעורבבים נגד מנגנוני הטיהור המשתיקים והמשתקים. הדיכוי הזה הוא לא תאונה, הוא לא סתם "גזענות", משהו שאפשר לפתור בעזרת וידויים אישיים והכאות על חטא. הטיהור הוא תהליך חברתי  טיהור פנימי של החברה היהודית מהערביות שבה על-ידי התנועה הציונית, במסגרת הנסיון להפוך את החברה המעורבבת למושבה-למופת, להפוך אותה לוילה בג'ונגל.

כדי להקים וילה בג'ונגל משתמשים בנשק מחוצה לה ובחומרי הדברה בפנים. הם לא זהים, אבל יש ביניהם זיקה עמוקה. אין טעם שנשלה את עצמנו, כאילו התרבות המזרחית נותנת למישהו מאיתנו חסינות בפני חומרי ההדברה.

התרבות העממית תמשיך להיות מסומנת כ"מזרחית", כל עוד תשמש ישראל ראש-חץ, מבצר חמוש מול העולם הערבי, כל זמן שתימשך המלחמה המתמדת מול הפלסטינים ומול המזרח הערבי. והיא תמשיך להיות מזרחית ממש, לבנטינית, מעורבבת, לא כי היא נמצאת במזרח התיכון (אפשר לחיות כאן כגטו חמוש), אלא משום שהחברה הזו  תודה לאל!  באמת לא נראית כמו שמהנדסי המושבה דמיינו אותה בחזונם הציוני: במקום מושבה לבנה מסודרת נוצרה כאן חברה מעמדית, על מנוצלותיה ומנוצליה, על העניות והעניים שבה, שיש בה מיעוט לאומי פלסטיני שלא ייעלם, ורוב ניכר שאינו "אירופי", "לבן", "מערבי". המאבק לשחרור תרבותי הוא לפירוק מערך הגדרות ותהליכי הטיהור המבקש לתחזק ולהרחיב את הוילה בג'ונגל.


גדי אלגזי, 7/9/2013

September 7, 2013

The Expulsion of Migrating Birds
The discourse of the classes has a color: It is always sectarian. About orientalizing popular culture and attempts to purify the villa in the jungle with pesticides
 
Soon, the holidays will arrive with the usual complaints about the lack of culture in having barbecues in the forests, the barbarian invasion to the lawns and landscape. The following passage was published in Maariv ןin August 1963:


According to my account , this is one of the first times that appeared in the Israeli press the figure of the awe barbarians, occupying the beaches and parks and do there what an ordinary person, that is - a civilized man - really does not do: They eat there, play music, and have fun (!) 

The discourse of barbarian hordes invading the beaches and parks is always a discourse of classes: It is the elites protecting their space. Its a discourse of limitations. It is well known from other societies: There is nothing special, tell us sociologists, in the complaints of elites on the mass invasion to their cherished, protected sites, once only belonged to them. Where are the good old days, that only the wealthy had free time, when the beaches and forests and mountains were theirs only, before workers received little which gave them a decent living - a bit of vacation, a bit leisure time, a bit of public transport - and began to invade the exclusive spaces of the elites. Since then the elites seek protected sites - far away and fenced off, more expensive and more unique .

The class discourse in Israel is always also a sectarian discourse. This article doesn't say specifically who he means, but it is clear from the text that its the Mizrahim. Actually, common is labeled Mizrahi. "Here are the invaders to the shores of Netanya: they drink "Arak and cognac", they play "Oud" (all in quotation marks because these words and objects should be handled carefully with protective gloves), they play the "Dorboka" (the misspelling is completely authentic). They come to have "fun" . They come with mats, portable stove and their babies. They are like a flock of birds, that does not buy enough and does not spend any money. This is about "migrating nations" (how many People really does this country have?). They are the "migratory birds" and what they generate on the beach is "a huge refugee camp" with fences.

The privatization of the beaches is presented here as a remedy to prevent from the wrong people to enter "next summer," says Deputy Mayor rightist member of Herut Movement, " we'll open to the public beaches, and anyone who wants to benefit from the services will have to pay." He promises, as always, "in affordable prices", but "the free service period will not continue." (And really, the sixties' newspaper document a comprehensive process of fencing the beaches, taking place everywhere also involves clashes and conflicts) .

The author of this article has good reasons not to write explicitly that these "birds" are Mizrahim. We are in the sixties, not in the fifties, we have progressed, we have learned something in racist manners! Even in this aspect the text from 1963 marks something important in the ongoing modernization process of institutionalized racism . That is why he is careful to write that the "migrating birds" are not necessarily (but a bit, yes !) Are new immigrants from the Moshavim in the area. Because these immigrants " add a colorful touch to the summer population." Orientals can be - so cute, provided that they come in the right dosage, in small doses. But, nonetheless, it is clear that he means these immigrants too. Newspapers of the time are full of stories about poverty and distress in immigrant communities in this area.

The orientalization of popular culture
To those who talk about status, here is a good example that class status in Israel is always ethnic too. Class has a color, and popular culture also always marked as "Mizrahi." Culture is a way of life, not only of well-known works. The de-legitimization of popular culture, popular entertainment patterns of everyday fun, in Israel - is always a ethnic, always considered as "Mizrahi."  Ashkenazim also love to barbecue, of course. They will to distinguish carefully between "charcoal grill" to a folk grill, between "stone grill made ​​in Italy" at 25,000 shekels to a simple barbecue (mangal), but to do it is a popular thing. Making the mangal oriental is the deep mechanism of orientalization of folk.

When the elites are trying to characterize in Israel the folk culture - it is marked as Mizrahi, "even if is not "really" Mizrahi. It really does not matter. You can not protect folk culture in this country, the actual culture of ordinary people, from patronizing class status and from settings and licenses - without dealing with what is marked as "Mizrahi" (ie Levantine, Arabic - updated, mixed ) really.

The claim that what is marked as Mizrahi "is not " truly oriental" misses it completely. Mizrahi in Israel's social context is first a challenge to the cultural-social hegemony. Mizrahi is all that is sung because it is despised to, that should not be played, and it's first all that is "sound Arab," "looks Levantine". Even more miserable is the experience of Benny Perl and its ilk, who say that what is marked Mizrahi culture" is simply "not really a culture" - that is, to protect the cultural arrogance - with the social and cultural entrenchment behind other closed canon, hitting popular culture - Mizrahi of the Middle-Eastern culture and wave with high elite.

There is a need to distinguish between the actual Mizrahi culture, and what the elites mark as "Mizrahi". Mizrahi culture is really not necessarily "popular." Like all culture, it has different layers, complex from classical traditions that professional artists nurture to wedding songs and work that people improvise by their own. This culture, in all its variety, must protected against cultural oppression. Just as a result of the national suppression there is a need to protect the rights of property owners in the oppressed population (yes: to protect against European anti-Semitism on the property rights of wealthy Jews, to protect against the Zionist dispossession of wealthy Palestinian property rights), in the present cultural oppression we must protect not only popular Mizrahi culture, but also the most exclusive cultural property , the more well-known ones.

Purification of the villa in the jungle
But the heart of the challenge to the socio-cultural current system is promoting popular culture, the real , which is Mizrahi also because everything that is folk is "Mizrahi" as part of the cultural-social repressive order that exists, and because the culture belongs to the majority of the poor in this country and the oppressed and is indeed Levantine, Arabic, Mizrahi. It is a struggle to protect the culture  and living together against the cleansing mechanisms that silence and paralyze. This repression is not an accident, it is not just "racism," it is something that can be solved with personal accounts and forgiveness to the sins. Purification is a social process - internal cleansing of the Jewish society from its Arabness - by the Zionist movement, in the attempt to make the society the best colony-model , to make it a villa in the jungle.

In order to establish a villa in the jungle they use outside weapon and pesticides inside. These are not identical, but have a deep affinity between them . There is no point fool ourselves, as if Mizrahi culture gives any of us immunity to pesticides .

The popular culture will continue to be marked as Mizrahi, " As long as Israel will serve as war-head, a fortress armed against the Arab world as long as it continues with the constant war against the Palestinians and the Arab East. And it will be very mizrahi, Levantine , mixed, not because it is in the Middle East (one can live here as an armed ghetto), but because this society - thank God ! - Really does not look like what the engineers of the colony imagined in their Zionist vision: instead of a organized white colony, it was created as a class structured society, with its utilized, the poor and the national minority of Palestinians that will not disappear, and most evident the majority is not "European", "white", " Western" . The cultural liberation struggle is for dismantling the system settings and purification process which seeks to maintain and expand the villa in the jungle.

Gadi Algazi , 07/09/2013

Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243644320Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb