Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Tel Aviv University
TAU Roy Wagner, the political activist newly recruited by the Philosophy Department

30.11.15

Editorial Note


Dr. Roy Wagner is a researcher at TAU's Institute of History and Philosophy of the Faculty of Humanities, and a teaching fellow at TAU's administration of the faculty of Humanities. Wagner has been also a fellow at the Minerva Humanities Center at TAU for a number of years, but this is hardly surprising as he is a good match to the radical neo-Marxist activism that has been trending there since its inception in 2009. Until last year Wagner was a post-doc at the Martin Buber Center of the Hebrew University for 4 years.


Wagner's political activism is no secret. A member of Anarchists Against the Wall, he is signatory #336 at the Courage to Refuse petition, in July 2014 he was among a group of some 200 Israeli citizens that sent a letter to the European Council, Commission and Parliament calling to pressure Israel to accept Hamas’ terms of truce, another petition signed by 500 activists including Wagner called for "urgent international intervention in order to stop Israel from continuing the war it has waged against the Palestinian people in Gaza... Israel's atrocities will not cease without a massive intervention by the international community."


Wagner has been following the footsteps of a number critical, neo-Marxists that are tenured at TAU. Just like his comrades he also likes to write on neo-Marxist themes. As an activist with the group "Strength to the Workers" (Koach Laovdim) which represents the administerial staff of the College of Law and Business in Ramat Gan, he penned a critique in the lines of "For two weeks now the administrative staff of the Ramat Gan Academic Center is in an indefinite strike. The damage caused is greater than the demands of the workers. It appears that when a group of Generals navigate a ship there is no room for compromise or surrender."


Recently, he has been a co-organizer of a conference held by the Edelstein Center for the History and Philosophy of Science, Technology and Medicine at the Hebrew University, where in 2009-2010 he was a post doc.


The scientific conference "Time, Space and Time-Space in Science" was held in Hebrew in October 2015. It was purely an academic event. However, most of the participants are radical activists. For example, Wagner himself justified Palestinian stone-throwing in East Jerusalem ; TAU Lin Chalozin Dovrat, protected Tali Fahima that was convicted of aiding Al-Aqsa Martyrs Brigades ; HUJ Eitan Grossman is a member of the solidarity with Palestinians movement
 ; HUJ Orly Shenker signed the petition by members of Israeli universities supporting students and lecturers who refuse to serve as soldiers in the occupied territories ; BGU Nadav Davidovitch is a member of "Physicians for Human Rights - Israel" which announced it will not obey the anti-infiltration law ; HUJ Raz Chen-Morris signed a petition calling for army draft dodging ; Weizmann Inst. Oded Goldreich was listed as supporting the boycott call of the Association of University Teachers in England in 2005 ; TAU Yoav Beirach Barak signed the declaration "It is vital at this juncture that the international community and its civil society undertake the needed complementary actions of Boycott, Divestment and Sanctions against Israel."

 

It seems Wagner's intention is to create a network for fellow activists through the Edelstein Center conference. Similarly, the TAU Cohn Institute for the History and Philosophy of Science and Ideas which established the Minerva Humanities Center served as a platform for critical, neo-Marxists that are now tenured at TAU.


As for Wagner, being a new recruit at the TAU Philosophy Department should ring the bells of the Board of Governors of TAU.



   

---------- Forwarded message ----------
From: Humanities Network IL <humanities.network@mail.huji.ac.il>
From: Roi Wagner <roi.wagner@mail.huji.ac.il>

שלום רב,
מרכז אדלשטיין שמח להזמינכם לכנס "זמן, מרחב וזמן-מרחב", שיתקיים ב14-15 באוקטובר 2015, בחדר הסמינרים של המרכז (324), בניין לוי קמפוס א' ספרא, גבעת רם, ירושלים.
תוכנית עדכנית של הכנס:
https://www.academia.edu/16632809/%D7%9B%D7%A0%D7%A1_%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91_%D7%95%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91_%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%9D

תקצירי ההרצאות:
https://www.dropbox.com/sh/9mh71t9yg9oncfk/AABEIu4gCGzQVuVnOPL42XDDa?dl=0

תודה רבה למארגנים- רועי וגנר ולין חלוזין-דברת.
בברכה,
אביב ספקטור שירץ,
עוזר מנהלת, מרכז אדלשטיין
 

=====================================================



http://www2.mta.ac.il/~rwagner/publications/left.pdf
 שמאל
 רועי וגנר ולין חלוזין-דברת
המחאה של קיץ 2011 היתה שמאלית במובנים רבים, אבל אסור היה לה להיות מזוהה ככזו. אסור היה לה להיות מזוהה כשמאלית, משום שאילו היתה מזוהה כך, היתה נתפשת כמחאה של אשכנזים שרוצים להחזיר את השטחים. השמאל בישראל עדיין מזוהה עם אליטה אשכנזית שנגועה בעוולות מפא"י וחותרת לסיים את הכיבוש. זאת אף על פי שהמפלגה שינתה את שמה שלוש פעמים בלי לסיים את הכיבוש, ואף על פי שמצב השוויון בישראל לא הוטב במשך יותר משלושים שנה של שלטון ימני.
אי-בהירות מהסוג הזה אינה תופעה ייחודית למחאה בישראל. במדינות רבות עבר השמאל תהפוכות משמעותיות בעשורים האחרונים. בד בבד הופיעה בחלקים שונים בעולם תצורת מחאה המתאפיינת בסממנים חדשים. למרות ההבדלים המשמעותיים בין תנועות המחאה במקומות שונים בעולם ולמרות ההקשרים השונים שבהם הן נוצרו, נדמה שלכולן יש יחסים פרובלמטיים עם השמאל בארצותיהן. איך לאפיין את היחסים בין תנועות המחאה החדשות ובין מוסדות השמאל? מה אפשר ללמוד מן המחאות על מצבו העכשווי של המושג "שמאל"?

המחאה בישראל: לא ימין, לא שמאל?

המחאה, שדרשה חלוקה צודקת יותר של משאבים ויצאה נגד מדיניות הממשלה, נשענה על שיח שמאלי של שוויון. המוחים עצמם דיברו בדרך כלל בשפה ובמושגים שמאליים במובהק, גם כשהזדהו בגלוי עם מפלגות הימין. אמנם היו גם מי שטענו שהגברת התחרותיות והפיכת השוק לחופשי יותר הן הפתרון ליוקר המחיה הגואה, אבל הניתוחים הכלכליים של המוחים נעו בדרך כלל על הציר שבין מרקסיזם לסוציאליזם רך. מאבקי העובדים והדרישה להתערבות ממשלתית בתחום הדיור יצאו במופגן נגד האידיאולוגיה הכלכלית של השלטון הנוכחי. כבתמונת מראה מהופכת של ה"שמאל" הרווח בישראל, הקורא לסיים את המשטר הצבאי בשטחים בנימוקים מוסריים אך מגלה עניין מועט מאוד בשוויון בתוך גבולות ישראל, המחאה דרשה "צדק חברתי" וסירבה להרחיב את התביעה הזאת אל השטחים הכבושים.

התשתית האנושית של המחאה התבססה על ציבור רחב שאינו מאורגן, לצד פעילים ותיקים שחיברו את המחאה לתשתיות ארגוניות ולרשתות חברתיות קיימות, רבות מהן מזוהות עם השמאל. כספי המחאה גויסו בעיקר באמצעות התרמת הציבור – באינטרנט ובאירועי המחאה המרכזיים. מרב הכספים נוהלו על ידי מעגל תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות (תנועות הנוער ה"כחולות"), וחלקם בידי עמותות אחרות. התאחדות הסטודנטים ותנועות הנוער השתתפו בהקמת חלק מן המאהלים ותרמו ציוד. הקרן החדשה לישראל, תנועת השמאל הלאומי ומפלגות כמו חד"ש, מרצ וקדימה תמכו לוגיסטית וכספית בכמה מאהלים, וגם גופים עסקיים תרמו ציוד ומזון למאהלים 2 ושירותים להפגנות. פעילויות שונות אורגנו על ידי ארגוני עובדים, החל בכוח לעובדים וכלה בהסתדרות.

התנועה החינוכית דרור ישראל )בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד( הנהיגה את אחד המאמצים המרכזיים לנסח את דרישות המחאה. בסדרה מתמשכת של דיונים שהפגישו בין
ארגונים ותיקים ויוזמות מחאתיות חדשות )מחאת הדלק, מחאת הרפתנים, מחאת העגלות ואחרות(, שאפו הקבוצות השונות להגיע להסכמות משותפות על בסיס "נייר הלקמוס" של דרור ישראל. ניירות העמדה שכתבה ועדת יונה-ספיבק, ועדת המומחים של המחאה, התבססו במידה רבה על עבודתם של ארגוני זכויות אדם וזכויות אזרח שנתפסים כשמאליים במיפוי הפוליטי הרווח בישראל (כמו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם והקשת הדמוקרטית המזרחית).

בקרב תנועות הנוער שתמכו במחאה ופעלו בה בלטו תנועות השמאל הציוני, בעוד שבני עקיבא ורעננים )תנועה של צעירי הציונות הדתית( פרשו מהמאהל בתל אביב. יוזמות מפלגתיות שהשתלבו במאבק נעו מחד"ש (שיזמה את שבוע הזעם בתחילת המחאה), דרך מרצ וקדימה ועד גורמים בליכוד. בעוד השמאל הלאומי היה שותף פעיל במחאה, אם תרצו וקבוצה שארגן ברוך מרזל פרשו ממנה אחרי זמן קצר. גם בבסיס התמיכה הציבורית של המחאה היתה נטייה שמאלית. אמנם קרוב ל-90% מהאוכלוסייה הצהירו על תמיכה במחאה, אבל בעוד שכמעט כל התומכים בעמדות השמאל המדיני ובעלי ההכנסה הגבוהה תמכו בה מאוד, תמיכה נלהבת היתה נחלתו של מיעוט מקרב הדתיים, בעלי העמדות הימניות ועולי שנות התשעים )על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה(. סקרים נוספים הראו כי בין המשתתפים בהפגנות היה רוב מובהק לתומכי העבודה וקדימה.

חלק מתומכי השלטון ניסו להדביק למחאה תווית של "שמאל" כדי לעשות לה דה-לגיטימציה. ככלל, המחאה נמנעה מלהזדהות עם מפלגה מסוימת ורבים מן המוחים ביטאו חשד עמוק כלפי המערכת הפרלמנטרית. למעשה, השיח בקרב המוחים בשאלת היחס הראוי למערכת הפרלמנטרית התאפיין בגיוון ובסתירות. מחד גיסא נדמה היה שהמילה "מפלגה" הפכה בקיץ האחרון לקללה כמעט, וההאשמה כי מאן דהוא "בעצם רוצה להצטרף למפלגה" שימשה תווית רווחת להיעדר נאמנות למאבק (ע"ע: ייצוג). מאידך גיסא, פעילים קראו להתפקדות למפלגות, ובפרט למפלגת העבודה, למרצ, לקדימה ולליכוד; פעילים אחרים קראו להקמת "מפלגה חברתית" שתימנע מהצגת עמדה בתחום המדיני, וכך תייצג נאמנה את האינטרסים של המחאה בכנסת.

למרות הנטייה השמאלית של תשתיות המחאה ובסיס התמיכה השמאלי-ציוני שלה, התקבע דפוס שלפיו אסור היה למחאה לזהות את עצמה כשמאלית. מותר היה לה לזהות את עצמה עם תחריר וברצלונה, אבל לא עם חד"ש והקרן החדשה. מותר היה לקרוא ל"מהפכה", אבל לא להפלת שלטון הליכוד. גם השמאל המוסדי – מפלגות, ארגוני עובדים וארגוני המגזר השלישי – לא שש לנכס את המחאה או לדבר בשמה גם אם תמך בה.3

התופעה הזאת איננה ייחודית למחאה בישראל. סדרה של מחאות במקומות שונים בעולם בעשור האחרון נמצאו במצב דומה. המחאות האלו קשורות בהתארגנויות ובאידיאולוגיות שמאליות, אבל לעיתים קרובות הן נמנעות מלזהות את עצמן ככאלה. במקרים מסוימים נדמה שמדובר באסטרטגיה פוליטית; במקרים אחרים, לא ברור אם המוחים עצמם מזדהים עם מוסדות השמאל בארצותיהם.

ההיסטוריה העולמית של השמאל הזה, שאיננו אחד

מאז סוף שנות התשעים של המאה הקודמת מסתמן דגם דומה של פעולה פוליטית שכובשת את המרחב הציבורי, ושיחסיה עם השמאל הממוסד מעורפלים, שלא לומר דו-משמעיים. מדובר בסדרה של מחאות נגד המדיניות הניאו-ליברלית של ממשלות ושל מוסדות בינלאומיים: מחאות דוגמת זו שפוצצה את ועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב- 1999, והניסיונות לחזור על ההישג בקוויבק ובגנואה ב-2001 ; ההפגנות החוזרות באתונה נגד המשטר והמשטרה, שלוו בשבירת חלונות ובהצתה של בנקים )ובמיוחד ההפגנות שהתקיימו ב- 2008  , שנתפסו כפורצות דרך משום שהרחיבו את היקף המשתתפים במהומות(; התנועות למען אוטונומיה ילידית וצדק חלוקתי בדרום אמריקה, שהמפורסמת שבהן היא זו של הזפטיסטס במקסיקו; התהלוכות בארגנטינה, שבהן ההמונים תופפו בכפות על סירי האוכל הריקים שלהם בשיא המשבר הכלכלי של 2001 ; האביב הערבי, ובמיוחד זה של כיכר תחריר, שמתעמת כעת עם שלטון מעבר צבאי; ולאחרונה, המחאות שניסו לתפוס מקום בכיכרות בכל רחבי העולם: החל בוויסקונסין, עבור בברצלונה ותל אביב, וכלה בפארק זוקוטי בניו יורק.

אבל האם ראוי בכלל לראות את רשימת המחאות האלה כחלק מתופעה אחת, והאם היחס הדו- משמעי לשמאל משותף לכולן? השאלה הזאת הופכת סבוכה במיוחד לנוכח המורכבות ההיסטורית של התופעה המכונה "שמאל".

העובדה שהשמאל בישראל מזוהה עם "החזרת" השטחים ולא עם צדק חלוקתי נראית מוזרה לעיתים, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדינת הרווחה שהמתנחלים נהנים ממנה היא יוזמה מפא"יניקית. כמו מושגים פוליטיים חשובים אחרים, "שמאל" הוא מושג מורכב ורב-סתירות: במאה האחרונה פעלו לא מעט תנועות אליטיסטיות וקולוניאליסטיות בשם שחרור לאומי וצדק חלוקתי תחת הכותרת "שמאל", בלי שהשחרור הזה והצדק הזה יחפפו. השמאל היה קומוניסטי מהפכני, התיימר להנהיג "דיקטטורה של הפרולטריון" ולא בחל בקולוניאליזם אלים. השמאל היה סוציאל- דמוקרטי והמציא את התמהיל של כלכלה קפיטליסטית, מדינת רווחה וניצול עבודה זולה בעולם השלישי. השמאל היה "השמאל החדש": זה שגילה בפריס של  1968 שגם אם הוא יכול להבעיר את הרחובות ולאיים על השלטון אין לו עוד חזון מהפכני בר מימוש, וזה שבשנות השבעים באיטליה, למרות ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית בבחירות, נכנע ל"פשרה היסטורית" עם המציאות הקפיטליסטית.  

אחרי נפילת הגוש הסובייטי ב- 1989, בזמן שמפלגות שמאל דוגמת הניו לייבור הבריטית הנהיגו ניאו- ליברליזם מבית ואלימות מדינית אל החוץ (בעיראק), תנועות אנטי-קולוניאליסטיות ותנועות למען צדק חלוקתי התקיימו במרחב המופרט של הארגונים הלא-ממשלתיים (NGOs) ובמרחב המוסדי של איגודי עובדים. העיסוק בפוליטיקה של זהויות ואיכות סביבה אפשר לתנועות האלה להרחיק את עצמן מהדיון הכלכלי והבין-מדיני, שבו ניאו-ליברליזם ומלחמה בטרור הפכו לאמיתות שאין בלתן.

תנועות המחאה של שנות האלפיים שתוארו לעיל צמחו אחרי היעלמות השמאל המהפכני; אחרי התנוונות השמאל הפרלמנטרי; אחרי ההימנעות השיטתית של השמאל החדש, החוץ-פרלמנטרי, מעימות ישיר עם השלטון; אחרי עליית הפוליטיקה של הזהויות, שמתאפיינת בריבוי סובייקטים קולקטיביים. תנועות המחאה של שנות האלפיים מדברות בשם "כולם" )או כמעט כולם – תשעים ותשעת האחוזים(. הן נוהגות להציג את עצמן כעצמאיות ביחס לארגוני השמאל השונים, אבל בפועל יחסיהן עם הארגונים האלה מורכבים. המחאות האלה נדמות כחבלי הלידה של "השמאל הממש- חדש" – התארגנות פוליטית שמבדילה את עצמה מן השמאל הקיים, נזהרת מכניסה לפוליטיקה הפרלמנטרית ומעמעמת את קווי ההגדרה שלה.

הזפטיסטס במקסיקו, למשל, הגדירו את עצמם במפורש כשמאליים, אבל נמנעו מהזדהות עם כל מפלגה שהיא וסירבו להעמיד נציגים לבחירות גם במחוזות שבהם ניצחונם היה מובטח. גם המחאות בארגנטינה ב- 2001, אף על פי שהובילו לחילופי שלטון, הפגינו בעיקר חוסר אמון בפוליטיקאים, שנתפסו כולם כמושחתים. מחאות ילידיות בוונצואלה ובבוליביה, לעומת זאת, נוכסו למהלך מפלגתי שהוביל לתפיסת השלטון בידי מפלגות שמפעילות להלכה מדיניות אתנית וכלכלית שמאלית, בראשותם של הוגו צ'אבס ואוו מוראלס. למחאה בצ'ילה יש קשר הדוק עם השמאל, ובעיקר עם המפלגה הקומוניסטית.

באתונה, בסיאטל ובקוויבק ארגוני העובדים אמנם לא תפסו את הכותרות, אבל הם אלה שהביאו מסות של מפגינים, בעוד שקבוצות רדיקליות ואנרכיסטיות קטנות יותר שברו חלונות, הפילו גדרות ואילצו את מקבלי ההחלטות לסגת מראוות השלטון החגיגית. במצרים השתלבה פעילות מאומצת של ארגוני עובדים, שנבנתה במשך שנים, עם הרשתות של דור הפייסבוק וארגוני קהילה אסלאמיים כדי ליצור את ההתמזגות הנדירה שהתקיימה זמן מה בכיכר תחריר. המחאה בניו יורק התחילה כהשתלטות של קבוצות זיקה אנטי-היררכיות על יוזמה אנמית של ארגון עובדים. אבל בסופו של דבר, כדי לקיים את היוזמה ולהעניק לה גושפנקה של רצינות, הוזמנו ארגוני העובדים לשוב ולהשתתף בתפיסת המקום במרחב הציבורי )על המהלך הזה הקלה השתייכותם של חלק מהפעילים המרכזיים גם למסגרות של ארגוני עובדים וגם למסגרות רדיקליות יותר).

מה מאפיין את המחאות החדשות?

מבחינת זהות הפעילים והמבנה הארגוני, יש הבדלים משמעותיים בין תנועות המחאה השונות. מובילי המחאה במערב מאופיינים כבנות ובני מעמד בינוני וגבוה שמתניידים מטה, ובנות ובני מעמד 5 נמוך שמתניידים כלפי מעלה. אוניברסיטאות, ארגונים קהילתיים ומיזמים אמנותיים הם אתרי מפגש שבהם נוצר הבסיס לפעילות, שמתיימרת להיות שוויונית ולא היררכית, אבל מתקיימת בתוך מארג של פריבילגיות אתניות, מגדריות ומעמדיות שקשה להיחלץ מהן (מארגים שצפו על פני השטח באופן בולט בפארק זוקוטי ובגינת לוינסקי). בדרום אמריקה הפעילים משתייכים בדרך כלל לקבוצות ילידיות ולמעמדות נמוכים והם ממשיכים מסורות של התנגדות ילידית ואיכרית. הארגון מבוסס על אסיפות שכונתיות ועל מנגנונים קהילתיים של קבלת החלטות, שנטועים בהיסטוריה אתנית או בצורך לשרוד בסביבה של עוני. במצרים המתח בין המעמדות ובין התפישות השונות בדבר אופיו של השינוי השלטוני המיוחל, שנכחו בכיכר אלה לצד אלה, ממשיך להתפרץ בחיכוכים אלימים.

גם מבחינת רמת האלימות – הן מצד המפגינים הן מצד כוחות המדינה – ניכרים הבדלים בין תנועות המחאה השונות. בסיאטל, בקוויבק, בגנואה ובאתונה אלימות נגד רכוש נתפשה כלגיטימית על ידי חלק מהפעילים, וכך היה גם בלונדון ב- 2011 . המדינה עודדה סיקור תקשורתי שעסק בנזק לרכוש, כדי להצדיק את הדיכוי המשטרתי הברוטלי.  עם זאת, רק בגנואה הדיכוי הביא למותו של מפגין (ההפגנות באתונה  2008  החלו בתגובה על הרג של צעיר בידי שוטרים, אבל לא הובילו להרוגים נוספים). במצרים נהרגו יותר מ- 850  מפגינים בידי כוחות הביטחון של המדינה עוד בשלב הראשון של המחאה. פעילים בארגוני עובדים בסואץ כלאו שוטרים כדי למנוע מהם להפריע להשבתות ולמחאות, וגם שם נהרגו פעילים. הזפטיסטס התחילו כתנועת התנגדות חמושה, אבל בתוך 11  יום, לאחר שספגו אבידות לא מעטות, הסכימו להפסקת אש, ויתרו על המאבק הצבאי ועברו לפעולות כמו פלישה לא חמושה לבסיסים צבאיים. הטבח באקטאל, שבו מיליציה פרו-שלטונית רצחה 55 אזרחים, היה האירוע האלים ביותר במאבק אחרי הפסקת האש. תפיסות המקום (occupations)
בברצלונה, בשדרות רוטשילד ובניו יורק ספגו אלימות משטרתית, אבל לא היו בהן גילויים של אלימות משמעותית נגד רכוש מצד המפגינים ולא נפגעים בנפש.

התרבות הפוליטי בישראל שונה באופן מהותי מזו של מדינות אחרות שבהן הופיעו תנועות מחאה, והיא מחייבת למקם את מחאת 2011 בהקשר ההיסטורי הספציפי שלה. בישראל, המחאה מסמנת רגע בתולי של התארגנות עממית רחבה (grassroots movement) נגד המשטר הכלכלי. עד להופעת המאהלים בקיץ 2011 , המדינה סימלה את המכנה המשותף הבלעדי של חברה משוסעת המעורבת בסכסוך אתני חמור. התמיכה הרחבה במחאה סימנה אפשרות חדשה להתאגדות חברתית רחבה נגד השלטון. בעוד שההנהגה התקשורתית של המחאה באה ממעמד הביניים הגבוה והיתה מזוהה במידה רבה עם השמאל הפוליטי החילוני והאשכנזי )בדומה לרוב אלה שהצהירו שתמכו בה במידה רבה(, המאהלים שצמחו בכל רחבי הארץ אכלסו פעילים שונים, בחלקם הגדול בני העשירונים התחתונים והאמצעיים, בני עדות שונות ובעלי הזדהויות מפלגתיות שנעו מהליכוד בימין, דרך קדימה והעבודה במרכז ועד חד"ש בשמאל. הרשתות החברתיות הענפות שנוצרו במאהלים קושרות ציבורים שלא נפגשו קודם לכן באותו צד של המתרס, ומייצרות שפה משותפת שמבוססת על סולידריות בין נשלטים.

 בהינתן התמונה המורכבת הזאת, מדוע בכלל אנחנו מתיימרים להציג את המחאות האלה כחלק מתופעה אחת, ועוד כזו שקשורה לשמאל?

התשובה הראשונה היא שהמחאות האלה מדמיינות את עצמן כתנועה אחת. הרטוריקה היא של תנועה מתמשכת: כשהמחאה דועכת במקסיקו היא פורצת בקראקס; כשהיא מתנוונת בקראקס היא פורצת בתוניסיה ובקהיר; לאחר שהפכה לשלטון צבאי בקהיר היא מפציעה כהשתלטות על כיכר בברצלונה. גם אם העלילה הזאת מופרכת לגמרי, היא עדיין חלק מהדמיון המכונן של השחקנים המשתתפים בה. ומכיוון שדמיון הוא חלק ממה שמכונן זהויות, קהילות ופעילות פוליטית, לא ראוי שנזלזל בכוח המכונן שלו. אבל כדאי גם שניזהר מהפרזה בחשיבות של אותו דמיון מכונן. אנחנו חיים בעולם שממילא מדמיין את עצמו כגלובלי, עם אותה קוקה קולה, אותה ביונסה ואותם ג'ינס אמריקניים שמיוצרים בסין, והדמיון הקושר בין המחאות יכול להיות שטחי באותה מידה. יתר על כן, במקומות רבים רטוריקה של אחדות מחביאה פערים מודחקים (אתניים, מעמדיים, קולוניאליים, מגדריים)    תחת כותרת של אחדות. אשליית המכנה המשותף – שחוצה לכאורה את החלוקה בין שמאל לימין ברוטשילד, שמעלימה לכאורה את המתחים הגזעיים והמעמדיים שבתוך ה-99%, שמתפרצת באופן אלים במצרים – עלולה להוביל לנחמה שקרית: אם המחאה (עדיין?)  לא הביאה את השינוי החומרי המיוחל, לפחות השגנו עניין משותף ואת האחדות
 שאליה נכספנו, ושנדמה כי אבדה לבלי שוב. ועתה, משהבאנו אם לא שינוי של ממש לפחות תחושה של אחדות, אפשר לחזור לעשות שופינג ולהצביע למפלגות ניאו-ליברליות. תופעה נוספת המשותפת למחאות השונות היא הניסיון להתארגן סביב יחידות אוטונומיות שמקבלות החלטות בקונצזוס )מאהלים, למשל(, במקום לשאוף למיסוד היררכי ולייצוג
פרלמנטרי. הניסיון הזה תפס תאוצה בעקבות האכזבות שהותירו אחריהם מוסדות השמאל: הגלישה של המפלגות מאידיאולוגיה של מדינת רווחה לניאו-ליברליזם בתיקונים קלים הותירה חלל גדול. רבים מן הפעילים במחאות מביעים חוסר אמון בארגוני השמאל המסורתיים וסבורים כי המוסדות מהסוג הישן כשלו מסיבות מבניות, שדוחפות אותם לשתף פעולה עם המגמות הדכאניות של כוחות השוק והמדינה. מי ששואפים לפעול באופן אפקטיבי כדי לחלק מחדש את הכוח בין מעמדות, מגדרים וקבוצות אתניות מתקשים בכך, משום שהמנגנון הדמוקרטי לכאורה, של בחירות ושל ייצוג, ממשיך לשמר פערים גם בתוך מוסדות השמאל המפלגתי והחוץ-מפלגתי. נדמה שתיקונם של מוסדות אלה דורש שינוי מבני עמוק, שיכלול בין היתר התערבות בעקרון ההתארגנות ההיררכי שלהם. המסקנה של חלק מהפעילים היא שיש ליצור סוג אחר של התארגנות, שמבוסס על קבוצות זיקה קטנות, דמוקרטיה ישירה ולא היררכית, וקבלת החלטות בקונצנזוס במקום הכרעות רוב. אפשר למקם את הניסיון לבנות מודלים חדשים של התארגנות ביחס למסורת ארוכה של מבנים אתניים, מוסדות קהילתיים ומאבקים אנרכיסטיים. אבל חשוב לזכור שהניסיון לפעול ללא מבנים היררכיים מאפשר למבני הכוח הלא-פורמליים לפעול ללא הפרעה. לדוגמה, לבני מעמדות גבוהים 7 ולבני הקבוצה האתנית השלטת יש יתרון מובנה על יתר חברי הקבוצה בדיבור רהוט ובגישה לרשתות חברתיות של בעלי כוח; נורמות התנהגותיות לא-פורמליות משמרות את הפריבילגיה של גברים בהובלה ובקבלת החלטות, וכיוצא באלה. יתר על כן, הניסיון הזה מתקיים בעולם שבו גם ההיגיון הכלכלי והשלטוני מבוסס על ביזור )הפרטה; שוק חופשי(, ולא ברור אם מבנה מבוזר משרת את ההתנגדות או את ההיגיון השלטוני המוכר. בסופו של דבר לא ברור אם המודל הארגוני המבוזר, שמתקיים מתוך שיתוף פעולה מסויג עם מוסדות שמאל, מעיד על התמודדות עם כישלונות העבר או על חולשה ארגונית; האם הוא חלק מניסוי בדמיון פוליטי משותף ובפרקטיקות חדשות, שיכולות להוביל למשטר אחר לחלוטין, או שמא הוא סוג של אוזלת יד נוכח חוסר היכולת להשפיע על מוקדי הכוח ועל האופן שבו הם מתארגנים? מעבדות ניסוי בתפיסת מקום משותפת: האוניברסליות שאחרי השמאל? המחאה של 2011 כללה ניסיון בינלאומי רחב היקף לתפוס מקום יחד, בכיכר, ברחוב, כדי לקדם שחרור כלכלי ואוטונומיה חברתית. ה"יחד" פנה באופן מסויג לשמאל הממוסד ולמי שכבר נמצא במרחב הזה )דרי רחוב(. הוא פנה באופן נלהב יותר לבני מעמד בינוני שחוששים מהיחלשות כלכלית ולאלו שכבר מוחלשות, אבל מופרדות מהשמאל הממוסד וממעמד הביניים החרד באמצעות גבולות אתניים, מגדריים או מעמדיים. אבל מראית העין של ההשתחררות מהשמאל הממוסד, תוך המשך התלות במשאבים ובמבנה הארגוני שלו, עלולה להכשיל את המחאה. ייתכן שהקריאה המבוישת "מהפכה" מכסה על חוסר היכולת של המחאה להמשיג את השינוי שהיא מבקשת מחוץ לרטוריקה שמאלית ולמבני כוח של מוסדות שמאל, אף על פי שהמחאה כבר זיהתה שהרטוריקה והמוסדות האלה בעייתיים. בהינתן הקושי הזה, תפיסות המקום )occupations( של 2011 הן מעבדות ניסוי שמתקיימות בתצורות שונות במקומות שונים. בכל מקום הניסוי תלוי במסורת שמאלית ובמוסדות שמאליים, ובכל מקום הוא שואף לחרוג מהם למכנה משותף רחב יותר, שגובל באוניברסליות. אבל זוהי שאיפה פרדוקסלית במהותה: הרי השמאל תמיד תפש את עצמו כמייצג אוניברסליות. לכן השאיפה לחרוג מהשמאלי אל האוניברסלי ממשיכה באופן מובהק את המסורת השמאלית – פרויקט שמאז ומתמיד ניסה לנכס לעצמו את כלל המדוכאים שהיו אמורים להשתחרר בעזרתו, אבל התעקשו באופן בלתי מובן להקשות ולהתנגד. מעבדות הניסוי האלה בתפיסת מקום פועלות בין כמה ימים לכמה חודשים, ומציפות בדיוק את המתחים שעליהם התיימרו לגשר. הפרויקט ה"ממש חדש" שלהן, שבא "אחרי השמאל" )ושקשה להכריע עד כמה הוא שמאלי(, בוחן את תנאי האפשרות של תפיסת מקום משותפת במרחב – תפיסת מקום שבה לוקחים חלק מוסדות שמאל ששואפים להחיות את הפרויקט האוניברסלי שלהם, וגם אלה שהשמאל אינו מצליח לנכס לעצמו. 8 האופי הניסיוני, החקרני והטנטטיבי של המעבדות האלו, והחשדנות שלהן כלפי מוסדות השמאל שמספקים להן תשתית חומרית ומחשבתית, הוא החידוש החשוב ביותר שלהן ביחס למסורת של מאתיים שנות שמאל סמכותני וידעני.





Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243776773Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb