Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Hebrew University
[HUJ] New generation of political activists assume positions in Israeli universities - Yael Berda as a case in point

12.09.16

Editorial Note

IAM has written extensively on how political activists in the guise of academics have used their positions to promote their political agenda.   IAM has repeatedly noted that after being tenured, some, like Yehouda Shenhav and Anat Matar from Tel Aviv University, essentially devoted all their time to political work.  

The older generation of academics-activists is slowly retiring, but, in a move known as co-option, they are hiring new activists.   Yael Berda as a case in point. In 2013, while studying for her doctorate at Princeton University, Berda contacted Israeli media to announce she joined a group of Israeli academics at various universities in the United States to form the "Israeli Opposition Network". In a press release Berda stated “We want Israel to be a democracy. We are part a growing opposition in Israel, not only to the occupation of the West Bank and Gaza but also to the corrupt and unjust economic policies that have sent the middle classes spiraling into poverty. We care deeply for the public in Israel, are extremely concerned for the residents of the occupied territories and for future of the state in the region. We believe we must raise our voices in the US to show that there is a young and capable democratic opposition to the current Israeli leadership.”

Barda wrote a chapter in Anat Matar's book on Palestinian prisoners, "The Security Risk as a Security Risk: Notes on the Classification Practices of the Israeli Security Services" and served as a teaching assistant in Yehouda Shenhav's course Bureaucracy, Governmentality and Human Rights, the course goal was to "primarily 'look over the shoulder' of those working in service of the state, in order to try and understand the mechanisms and the networks of events operating in reality.Berda also co-authored with Shenhav, "The Colonial Foundations of the State of Exception: Juxtaposing the Israeli Occupation of the Palestinian Territories with Colonial Bureaucratic History " in The Power of Inclusive Exclusion: anatomy of israeli rule in the occupied palestinian territories (eds.) Adi Ophir, Michal Givoni, and Sari Hanafi, 2009.

As an expert on the Israeli Secret Service, Berda told a pro-Palestinian news program in 2012: "I call it Fathom Sovereignty because there is a huge control omnipotent army presence form of governmental control that literally controls not only the lines but the physical movement of people and perhaps the most powerful organ in the bureaucracy of the occupation is the secret service, the Shabak... there is no interest specifically only in terrorists or only in people who are involved in military actions but their is a wide interest in all the information about the population that is used to control everything about his life... Now, trying to figure out why this is information was interesting and someone told me that had worked previously in the secret service, he said its a very powerful thing because I can invite someone and I can tell him oh, you have this painting in your wall that so and so gave to you it makes them feel that all their life is open and all their secrets are known to you even when they are not so it gives an extra amount of power to pressure someone to become an informer."
 
Upon completing her Ph.D Berda assumed a position in the department of Sociology at the Hebrew University.  Berda's scholarship focuses on the methods of control Israel impose on the Palestinian population and her latest book explores the regime of work permits. "We tend to associate practices of population surveillance with Western modernity and the intensification of security routines with the last decade defined by the “Global War on Terror.” I suggest, however, that proliferation of methods to monitor and control populations are legacies of the practices that were developed in the colonies to manage civilian populations. Here, I outline those institutional colonial legacies." 
 
There is little doubt that Berda is a political activist and would use her position at the Hebrew University to sponsor her activities.   IAM pointed out that the social sciences in the Israeli universities have deteriorated because they rely heavily on neo-Marxist, critical approaches.  The Sociology Department at the Hebrew University, which boasted on world renowned scholars like S.N. Eisenstadt, is now quite mediocre, according to the international indices of higher education.  A Committee that evaluated the department on behalf of the Council for Higher Education noted its weakness in Rational choice theory, quantitative methods, and other cutting edge fields. 
 
By hiring Berda, the department seems to defy the guidance of the CHE.   The Israeli public who pays for Israeli universities to excel should not be forced to pay for yet another activist scholar.





A Theatrics of Complicity -- Fiona Wright and Yael Berda


Published on Jul 14, 2016
This talk took place on Wednesday 25th May 2016, 6.30pm at the Kenyon Institute. Based on 18 months
fieldwork between 2009 and 2011, this lecture will focus on some of the central practices of the Jewish 
Israeli radical left through an analysis of moments of dramatic confrontation between activists and Israeli 
state authorities. It follows these activists’ protests in the occupied Palestinian territory against house 
demolitions, evictions, and settler and military violence. It describes the verbal and physical interactions 
with police and soldiers through which activists enact their challenge to the state by underlining their 
sameness and familiarity with those who enforce its power. It will argue that solidarity entails complicity 
by analysing Israeli activists’ intentional use of their privilege as Jewish citizens of the state to expose 
and challenge its modes of domination. These moments are considered as performances of complicity 
that breach a Jewish Israeli cultural intimacy and unspoken civil contract.

Fiona Wright is an anthropologist and Visiting Research Fellow at the Kenyon Institute. Her doctoral 
research focused on the ethics and politics of Jewish Israeli left radical activism, and she conducted 
research with grassroots political groups, an Israeli human rights NGO, and a municipal political party in 
Tel Aviv-Jaffa. She obtained her PhD (2014) in Social Anthropology at the University of Cambridge and 
is currently working on a book entitled An Ethics of Complicity: Solidarity and Dissent in Jewish Israeli 
Left Radical Activism.
Yael Berda is Assistant Professor in the Department of Sociology and Anthropology, Hebrew University 
of Jerusalem. Her work considers bureaucratic legacies following independence in former colonies, 
focusing on population management practices and the construction of political membership in states 
afflicted by partition plans, and she has been highly engaged in social justice activism and politics in 
Israel.
============================================================

Probing the Bureaucracy of Occupation
Attorney Yael Berda's new book looks inside the daily operations of the Palestinian permit system, where she says no one is in charge and everyone loses.

Vered Lee Jul 26, 2012 1:18 PM
 
"The Bureaucracy of Occupation: The Permit Regime in the West Bank 2000–2006," by Yael Berda, allows us to peek “over the shoulder of the military bureaucrat,” as Max Weber, one of the founders of modern sociology, put it. Berda, a practicing lawyer, specializes in administrative and constitutional law and is a research student at Princeton University. In her book, she surveys the administrative system of the Israeli occupation of the territories, exposing the day-to-day work of the clerks, the organizational devices and the rituals that manage the Israeli occupation in the territories.
“The permit regime is the world’s largest and most developed mechanism for filtering, identifying and restricting the movement of a large civilian population,” says Berda. “Since the Oslo Accords, Palestinians from the territories have needed entry permits to enter Israel. The permit regime is inefficient and clumsy system of documents and permits that are difficult to obtain.”
Haaretz: When did you first encounter the military legal system in the territories?
“For the first case I worked on when I was self-employed, I drove to the Ofer military base to find Naim and Ayad Murar, who were among those who organized the popular protest against the separation fence in the village of Burdus," says Berda. Together with attorney Tamar Peleg Sharik, I appealed their administrative detention. The court accepted our position that the arrest had been made for political reasons and released them. I was shocked by what I saw in the military courts. Not only were there different laws for the entire [Palestinian] population, but there was also physical separation in the court between the entrance for Jewish civilians and the entrance for Palestinian residents. There were even separate sitting areas. One of the soldiers said to me, ‘What are you so shocked about? You’re in the territories – there are different laws here.'”
What is the bureaucratic model of the occupation?
“The bureaucratic model that most people are familiar with is what sociologist Max Weber called the legal-rational authority. This is when the bureaucracy is supposed to operate according to clear laws and administrative work is performed systematically in a universal way. In other words, the laws apply to everyone equally with no connection to the identity of the client or the clerk. We talk about corruption and crooked behavior mostly regarding bureaucratic systems. But I say the bureaucracy of the occupation is a different model. It operates like the British bureaucracy that managed populations of subjects in the colonies. The colonial model is based on the principle of racial hierarchy, in which there is one legal and organizational system for the ethnic group in power and another for the group that is under their control.”
Israel claims that it acts this way out of fear of risks to its security. What do you think?
“One of my principal claims is that the way the civilian population in the West Bank is being managed endangers the security of the Jews. This is because the way what constitutes a security risk is decided makes all the Palestinians a security risk. This kind of model prevents two important things from happening: the management of security risks (if everyone is dangerous, then I cannot make decisions about allocating resources), but more important, it leads us into a political catch-22. If everyone is dangerous, no political solution can be found, and if there is no political solution, there are only violent solutions.”
Who is actually responsible for managing the civilian population in the territories?
“That is a really good question. It is supposed to be the Civil Administration and the OC Central Command, who is the military commander of the area. But in practice, this system has many partners: the General Security Service, the Defense Ministry, the Interior Ministry, the Ministry of Industry, Trade and Labor, the Employment Service, the Border Police, the Israel Police, the Manufacturers Association of Israel, the Association of Contractors and Builders in Israel, international organizations and corporations. This is a very complex system that contains uncertainty, administrative flexibility and the constant creation of exceptions. I call this difficulty in finding someone who is accountable, ‘the phenomenon of the phantom sovereign.’”
Who gains from such an inefficient bureaucratic system?
“It’s important to understand that the system was not planned this way. There was never any decision by the government or any other administrative agency to establish the permits regime, so it was not done deliberately. As far as gain – the administrative flexibility, waste of resources and the frequent administrative friction that is part of granting work permits leads to two desired results in the governmental system. It makes the Palestinian civilian population dependent on the administrative system, enabling the system to control, monitor and apply pressure and it preserves the principle of keeping the two populations separate.”



====================================================================


The Erotics of the Occupation

Jun 9th, 2009 | By  | Category: Theory
The essay The Erotics of the Occupation was originally published in Hebrew as a series of articles  in Ma’arav Hebrew. Translated by Hilla Dayan.

Searching and Stripping

The perverse relationship between Israelis and Palestinians is a depressing B movie that the entire world daily watches. Many actors, spectators, and producers take part in the Mis-en-Scene: soldiers, civilians, international observes, humanitarian organizations, to name few. Despite the attraction to the action, not many realize that the Israeli occupation is all about the body: sweat, heavy breathing, desire. There are several principles to the erotics of the occupation, such as stripping and searching.
The Israeli authorities look for war in your handbag. They ask for your identification papers. They strip and search you with a metal detector, and put you through a screening machine. If they say hello to you, at the entrance to a bus station, for instance, they just check your accent. Airport interrogations may take hours and they are all about intimate knowledge. The Israeli authorities want to know who did you come to visit, and where do you work, and where do you sleep, and with whom, and what are you looking for in wherever it is you are going to. National security is obsessed with inspecting, identifying, examining, searching and stripping the body.

The extent to which technology advances erotics is not well appreciated. Something about the sterility of technology goes against this notion. With the Three-Dimensional Holographic Body Scanning, however, the Israeli Passages Administration has found a new sex toy that will help it stimulate the erotics of the occupation. The gallery show of still-life pictures of Palestinians passing checkpoints is going to transform into a giant media installation. Of course, authorities convince most Israelis that they make use of stripping and searching technologies only to enhance their security, rather than to enhance the erotics of the occupation. But the new machine is clearly an erotic device. After all, for the Passages Administration “the fabric of life” has nothing to do with life itself. They are not interested in the life of human beings with aspirations and dreams. Life is, rather, the fabric of the Palestinian body, stripped and frozen into a three-dimensional hologram picture.
The Israeli Ministry of Defense has a unit called the Passages Administration. This is the authority responsible for “fabric of life,” and “life” stands for the life of the residents of the occupied Palestinian territories. The Passages Administration recently began to import a machine that is going to improve its stripping capacity. The new apparatus produces a three-dimensional hologram picture of the body, and is officially called the Three Dimensional Holographic Body Scanning. Long transmission signals produce a naked image of the body. Safeview, the American company that developed this stripping technology, had to seriously deal with the issue of privacy. Indeed, it is hard to imagine how a naked image produced in real time at the airport or in the mall can be reconciled with the right to privacy Americans so cherish. To avoid constitutional problems, the machines were made to create a hologram image of inorganic parts of a “normal” body. Israel is an enthusiastic client.(1)

The Senses

Arabness or Arabism is booming in Israel. You notice it everywhere on the street. You hear it in the music, you eat it in restaurants, you smoke it with anargileh [oriental tobacco pipe]. The Israeli Arabism is Palestinian-less, a principle of the erotics of the occupation. Especially since intifada 2000 Tel Aviv rediscovered the humus, the knafe [a sweet desert], and Arabic music. Suddenly there was a craving for the authentic humus and knafe. The more impossible it became to travel to places like Bidia or Bethlehem in the West Bank, the more their tastes became desirable.
This is the nature of the asymmetrical affair, the relationship of attraction and revulsion between Israelis and Palestinians. Israelis have to know, to touch and to smell everything that the other has – the land, the coffee, the music – but without knowing the other. They desire the senses and the tastes, without knowing the people and their language, and for Israelis not to know the Arabic language is rather like insisting not to know. It is not a coincidental ignorance, but an active ignorance.
Israelis basically know nothing about Palestinians or Palestinian culture, but the other side suffers from ignorance as well: many believe that Israelis live, think, and breath only in uniforms.
Arabism was actually a gradual process, which started in the 1990s. A search for lost Mizrahi roots was in full swing. Popular music bands like Sheva and Hasmakhot made the country a darboukkah [drum] land, and Mizrahi-Arabic music became mainstream. The battalions of post military service India-crazed Israelis have been recruited for the mission. They began celebrating the Orient in hippie festivals, like the Shantipi festival, where ethnic music was played, suddenly becoming part of the hegemonic Israeli culture. For the sake of clarification, this music is not influenced by Arabic music at all, Fairuz or Marcel Khalife, for instance. Only the 4 sound of typical Arabic music instruments, the ud and the daff, is heard everywhere.
This cultural transformation came about just as Palestinians became trapped in the occupied territories, and daily interface was completely obstructed. Now, with an official ban on the possibility of knowing, with border patrol jeeps cruising Salame street in Jaffa and Shlomtzion Hamalka street in West Jerusalem, and with a ninemeters-tall separation wall, Arabism flourishes within the 1948 borders. More Arabic coffee is poured in Tel Aviv now that the Palestinians have completely disappeared from its streets.
In New York after 9/11, new Afghan restaurants were all the rage, just like belly dancing classes in the East Village. Every bombing campaign on the Taliban carved cultural spaces of mystery, and generated yet another photo exhibition showing veiled Muslim women. And likewise, for every so-called targeted killing operation of the IDF (Israeli Defense Forces), you could buy more Hayona Tahinah from Nablus in Tel Aviv. In 2005, a popular song titled “the middle of the night in the village” hit the radio charts in Israel. The lyrics sung by Harel Moyal, a former border patrol soldier from the settlement Ma’ale Edomim, depict an imaginary place, somewhere between the Palestinian village al-Hader and Beit Jala in the West Bank. He is on duty, listening to the voice of the Muezzin in the mosque, lighting one last cigarette before going on an arrest operation. Moyal sensually pronounces the names of Palestinian villages, and the melody of the Muezzin is incorporated into the music.
This song is a simple lesson in Orientalism: the desire for the exotic other and his appropriation. Racism becomes more pronounced the greater the desire for appropriation is. In the delirious colonial encounter, the colonizer wants to separate, enclose and protect himself, yet is attracted to the other through the senses as to entertainment or to a cooking spice. Meanwhile, Tali Fahima(2), resisting the occupation with her mind and body, is thrown into administrative detention just as authentic
Arabic humus joints multiply in Tel Aviv. Israel is like an obsessed lover, who wants to separate forever and by all means from his loved one, but equally desires to wake up each morning beside him, smell his clothes and spray his perfume all over a house that they share.

The Eye

The occupation is experienced visually. Another principle of the erotics of the occupation is the desire cultivated by the eye to witness the occupation and the war.
The eye has gotten accustomed to the excitement, to the orange and red flashes on the television screen, to the blood-red smeared headlines of the daily newspapers, to the illustrations and maps of the bombing campaigns that graphically depict the event, the incident, the attack, the war zone. The eye, aided by a dramatic soundtrack announcing the special news edition, cultivates a desire for the aesthetics of violence.
Israel has a film industry, which exports violence and suffering, and benefits the makers and the spectators. It rips awards for the makers, and expands for the spectators the possibilities for witnessing disasters. The subjects of the films, the victim, the terrorist, the refugee, the prisoner or the soldier, are usually figures, who trigger national and international catharsis. Already in 1991 the Israeli filmmaker and critic Jad Neeman observed that the Israeli film industry produces war movies comparable to soft porn movies, and argued that it is difficult to make the distinction between the war movies industry and the war industry itself. It is indeed not easy to establish what gives to what: do wars inspire the images, or images produce wars? Today, the aesthetics of the occupation has become a big industry. Many documentary films on the occupation find a comfortable place on the programs and 6 catalogues of prestigious film festivals all over the world. The industry and its consumers seem to believe that watching documentary films is a political act, and this gives them a sense of relief from responsibility to what they are witnessing.
The war campaign Israel launched in Lebanon in the summer of 2007 signaled a return to the pyrotechnics of a good-old war movie: smoke over Beirut, mass destruction, debris, and scores of anonymous corpses. This was not the skillful and engineered aesthetics of documentary films on the occupation. No beautiful visuals of the separation wall and the checkpoints, these were messy images of a full-blown campaign of doom, Gog and Magog, a nightmare projected on the conscience screens of culture.(3) And we as spectators accept this as part of our normal visual experience of life. The futurist artists in the early twentieth century thought that war was a good thing, a stage in the development of mankind. Mussolini had said that peace is decadence, and that war makes the human being stronger. And we indeed become stronger, more pronouncedly fascist as we experience war on the screen. The image feeds our eyes and souls with erotic violence that we have become addicted to.
Without this visual feed we do not exist. If the flames stop burning there is no desire left in our lives. The short answer to the question of what gives to what, images or war, is that although not always and not in every case, usually it is the image that is in the service of violence. The aesthetics of violence make us believe that this is simply how the world is and another world is not possible. If we wish for another world or at least for the possibility of imagining it, we need to start thinking of inventing a new body, and we must begin with the eye.

Mystery and Uncertainty

In every erotic relationship there is an element of uncertainty: secrets, words whispered in bedrooms, intimate situations, delicate games of closeness and distance. The Israeli authorities specialize in intimate games of intrigue. They create a radical uncertainty as for the present and the future of the relationship, and the uncertainty is a central principle of the erotics of the occupation. To begin with, uncertainty is generated by the law, which is normally boring, because it is public and accessible, and appears in the official books. Like the identity number of your partner, the law is not a very interesting detail. But for Palestinians in the occupied territories the law is determined ad hoc by the military commander of “the area,” and is thus mysterious, flexible, changing all the time. It is very difficult to obtain information about it in Hebrew, let alone in Arabic. I once tried, as a human rights lawyer, to get a hold of a new warrant regulating passages in the occupied territories. I called the “fabric of life” office at the Ministry of Defense, and was told that all military orders are kept in public libraries in Israel. Indeed, at the library of Tel Aviv University I found some military orders updated only up to 1994. Criteria for authorizations or bans, procedures for permits or applications, administrative decrees, the protocols of appeal committees of IDF military tribunals are all secret materials. These secrets time and again ignite the passion in this crazy relationship.
Obtaining and maintaining secret information used to be the purview of the General Security Services (Shin Bet). Today they have serious competitors. Secret information is no longer the property of the Israeli intelligence services alone, but is gathered by many mistresses, such as the Israeli police, and specifically its “prohibited from entry” unit. The boring protocols of the Inter-Office Committee for Special Affairs at the Ministry of the Interior also contain juicy secrets. This is a practice of desire. The most trivial information about a person becomes an object of official whispering and yearning.
The Israeli High Court of Justice in its ruling on targeted killings established that the funct'ion of secret materials is not to determine the security danger a certain person poses in advance.(4) Supreme Court Judge Aharon Barak wrote in this ruling, that you cannot know and make a decision in advance as to whether the assassination operation is legal or not according to international law. Only in retrospect, after the execution, the court will review secret materials in order to determine that. But the true func'tion of secrets is to sustain the erotics of the occupation. The intimate language whispered in the bedroom of the occupation, includes such terms, as security needs, investigation needs, the defense of sources and methods of action, indications, insinuations, allegations, and saves the occupation from becoming boring. It sustains an exceptional, out of the ordinary, relationship. Secrets are the aphrodisiac, an addictive love potion. Something has to keep a forty-year-old relationship going.

Polygamy

Poster boards in Jerusalem are filled with tempting calls for Defensive Shield operation in Gaza.(5) The mailboxes of Israeli leftists meanwhile explode with invitations to take part in the celebrations of the fortieth anniversary of the occupation. But, the general feeling is that the occupation is no longer as exciting as it used to be. It is becoming redundant, like a “slight bang on the wings of the airplane” as Dan Halutz famously put it (when he was IDF Chief of Staff), referring to what Israeli air force pilots felt when they dropped a one-ton bomb on a residential building in Gaza. Even the excitement of targeted killings, having gone through the 9 laundromat of the High Court of Justice, is winding down. The assassination operations used to infuse new blood to the dying romance, but now barely get fourand- a-half lines in the newspapers. This is the dry season of academic conferences and human rights reports. When passion is over, when a routine of violence makes everyone yawn, you have to look for excitement somewhere else. And so we look for Iranian Shihab missiles with nuclear heads, and gaze at the Syrian landscape.
Up to now, the relationship was mostly restricted to Gaza and the West Bank, but how much longer can one mess around with this domestic triviality of the Palestinian “fabric of life”? We need new names, new places, new infrared desires. And so the romance is turning into polygamy. Emmanuel Wallerstein conceives international relations as one whole system, which reflects the power of capital to shape the world.(6) Not only capitalism, but erotic violence as well, always seeks bigger, more serious partners. It is likewise in a polygamous relationship with the world. This violence is real, strong, divine, wrath of God violence, not like the checkpoints, and the wall, and bypass roads, and the ban on family unification, and the ritualistic invasions of Jewish settlers to houses in the Muslim quarter of the old city in Jerusalem. The search for a polygamous relationship is not just prompted by boredom, but also by an imperial passion, the passion to expand, to make the arena of conflict bigger and bigger, and the rules of the game more complicated. James Ron compared the repertoires of state violence in Israel and Serbia.7 Violence deployed in what he calls ghettos tends to be less pernicious than in frontiers, where violence is directed against populations that are not under the direct control of the state. We witnessed this dynamic on the northern frontier in the 2007 Lebanon campaign. Exiting the ghetto of the occupation, Israel unleashed hellish violence against populations not under its control. The erotics of the occupation may go global, or turn 10 into nostalgia. It is likely, in any case, when it reaches its full-blown imperial proportions, to make old objects of desire increasingly irrelevant. As Bertolt Brecht said, “the public is dead,” and for that matter all publics are dead and irrelevant in this global war. We live in an era of polygamous violence, and there is no telling what is yet to come.
Notes
  1. Safeview is a company, which develops “innovative security technology for full-body security screening,” see safeviewinc.com/frontend/index.aspx
  2. Tali Fahima, a young Israeli woman, established contacts with Zacaria Zbeidi, head of the Al Aqsa brigade at the Jenin refugee camp, and declared she would be prepared to serve as a human shield to protect him. Fahima served a three-year sentence in the Israeli Jail for her actions.
  3. Gog and Magog are a Biblical pair associated with apocalyptic prophecy, and are also mentioned in the Quran as Yajooj (Gog) and Majooj (Magog).
  4. HCJ 765/02, Public Committee against Torture in Israel and Law v. Government of Israel (2002).
  5. Defensive Shield was a large-scale IDF operation to re-occupy major Palestinian cities, which took place between March and May 2002. During this massive military campaign 497 Palestinians werekilled and 1447 were wounded according to UN statistics.
  6. Wallerstain, Immanuel. World-Systems Analysis: An Introduction. Duke University Press, 2004.
  7. James Ron, Frontiers and Ghettos: State Violence in Serbia and Israel, University of California Press, 2003.

ABOUT YAEL BERDA

Yael Berda is a writer, human rights lawyer, and activist. Studied law at the Hebrew University, Jerusalem, and sociology at Tel Aviv University, and is currently a Ph.D. candidate at Princeton University, USA.



By Lisa Goldman |Published January 24, 2013
Ex-pats launch Israeli Opposition Network, call for regime change in Israel
UPDATE: Scroll to bottom for corrections.

New York — For Yael Berda, the unexpectedly strong showing of Yair Lapid and his Yesh Atid (There is a Future) party in Israel’s recent national elections is no reason for centrists or liberals to celebrate. Lapid’s party labels itself centrist, she says, but its domestic and security policies are so similar to the right wing parties’ that it will only serve to bolster their agenda. The neophyte politician is from Israel’s wealthy Ashkenazi elite, which identifies with Europe and the United States. “In that cultural sense,” she said, “You can call Lapid a liberal.” But not in terms of his views on security and wealth distribution.

“The best way to understand Yair Lapid,” she said, “Is to see him as an Israeli Sarkozy.”

Berda, an Israeli studying for her doctorate at Princeton University, joined together with a group of Israeli academics at various universities in the United States to form a group called the Israeli Opposition Network. Yesterday they sent out a global email announcement that amounts to a sort of manifesto:

Israelis living in the United States who oppose current Israeli Leadership launch “Israel Opposition Network” warning that election results threaten democracy and rule of law in Israel [January 23, 2013, New York] A group of highly engaged young Israeli intellectuals and professionals living the United States who are concerned about Israel’s increasingly fragile democracy have launched the ‘Israeli Opposition Network’ , a political movement opposed to the current political leadership in Israel.“It’s a mistake to look at the results of today’s election in Israel as a division between two blocks,” says Nitzan Lebovic, a professor of history and a member of the Israeli Opposition Network. “The large majority of the parties in both blocks represent something closer to a Conservative agenda in American and European terms.”“As advocates for human and civil rights, we fear election results still reflect a political deadlock that stifles the possibility for change. The rise of a centrist party calling for the draft of the ultra religious is not expected to address the more serious concerns about Israel. As long as control is maintained over a large population of Palestinians with no representation and no citizenship, Israel’s label as ‘democratic’ remains an unfulfilled promise,” says Itamar Mann, an Israeli lawyer at Harvard Yale Law School.“With over 25% under the poverty line and the wholesale privatization of national assets to a small number of families, while most of the public struggle with massive debt and the inability to afford a home, the current leadership benefits the few while over four million Palestinians whose lives are controlled by the Israeli Government could not participate in the vote,” says Liron Mor, currently at Columbia Cornell University.“We want Israel to be a democracy. We are part a growing opposition in Israel, not only to the occupation of the West Bank and Gaza but also to the corrupt and unjust economic policies that have sent the middle classes spiraling into poverty. We care deeply for the public in Israel, are extremely concerned for the residents of the occupied territories and for future of the state in the region. We believe we must raise our voices in the US to show that there is a young and capable democratic opposition to the current Israeli leadership,” says Yael Berda, an Israeli Lawyer at Princeton University.
Yesh Atid succeeded in capturing votes that might otherwise have gone to the old Likud party (before it kicked out the moderates and merged with Yisrael Beiteinu), because, explained Berda, “People don’t want to vote for Lieberman. That’s also a cultural thing that goes beyond the fact that he’s right wing. He makes Israel look bad. He’s also a Russian. And Lapid is an Israeli.”

Lapid is also a certain type of Israeli — a type  that most Israelis in the greater Tel Aviv area, where the bulk of the country’s Jewish population resides, see as a reflection of themselves, or how they would like to be seen — i.e., secular, western in cultural outlook, uninterested in the Palestinian issue as long as it causes them no personal pain, and against the ultra-Orthodox. In fact, a significant aspect of Lapid’s politics is the populist issue of expanding mandatory military service to include the ultra-Orthodox, who are currently exempt. The issue of drafting the ultra-Orthodox has long been a populist issue in Israel. The late Tommy Lapid, Yair’s father, headed a party that ran in the 2003 elections on a secular, anti-Orthodox platform. His party, Shinui, won 15 seats in 2003 but fizzled and died by the next round of elections. In the early 1980s a party calledTzomet was successful with a similar platform; it, too, is a relic of history. As is Kadima: seven years ago it was a powerhouse party; this election it barely won enough votes to keep a single seat in the Knesset.

One of Lapid’s first post-election actions was to announce that he would be willing to join a coalition with Netanyahu — but not with Haneen Zoabi (the controversial Balad MK). In other words, said Berda,  “He was completely delegitimizing 20 percent of the population and their representatives. That is exactly the same language the right wing uses.”

Lapid has said almost nothing about the social justice protests of the summer of 2011, which drew hundreds of thousands to the streets to demonstrate against a range of issues, mostly connected with unequal wealth distribution, deteriorating social services and education, and the prohibitive cost of housing. That summer, said Berda, was a defining event for a generation of Israelis, inspring dozens of grassroots initiatives.

Berda said she and her colleagues were shocked to discover that American Jews had not heard about the social justice protests, and that they seemed to know so little about Israeli society in general — even though the organized community was reflexively supportive of the government.

“We think the Jewish community has a very skewed view of Israeli politics and society and democracy. They didn’t understand the social justice protests. They don’t believe there are 2 million Israelis living in poverty.”

On the other hand, she and her colleagues at the ION believe the Jewish community in the United States has a lot to teach them about community organizing (“not fundraising”) and that they have a legitimate interest in Israel that goes far beyond donating money. “When you look at American Jewish history you can see that there is a lot to learn from it,” she said.

Berda and her colleagues want to build an alliance between the Israeli Opposition Network and the American Jewish community.

“We believe the entire regime in Israel has to change,” she said bluntly. “Right now Jewish Americans support Israel no matter what it does. And that has got to stop. The government of Israel does not reflect the public; nor does it care about the public. It is making no efforts toward peace. Israel is a democracy only for some of the Jews some of the time. We are afraid. We are at a point where we need help.”

The ION, which Berda estimates is currently composed of between 40 and 50 members, wants to be a political home for like-minded Israelis living in the United States, as well as a bridge to local Jewish communities. The academics, journalists and activists in the group are experienced public speakers, available to speak to Jewish communities across the United States.

Corrections: Following publication of this article, Yael Berda contacted +972 with two corrections to the press release she sent out the previous day. Itamar Mann is at Yale Law School and not Harvard, as in the original text; and Liron Mor is at Cornell University rather than Columbia. The text has been edited accordingly.



==============================================================



A ‘shroud’ for colonial laws

Dr. Yael Berda worked as a lawyer in Israeli courts and now teaches sociology at the Hebrew University in Jerusalem.  While Berda said Israel in practice was not restricted by the previous web of counterterrorism laws, the new law could operate as a “shroud” for Israel’s foundation in British colonial rule.
Berda noted that Israel’s use of Emergency Defense Regulations initially implemented in 1945 during the British Mandate Period previously served as the basis for a range of “counterterrorism” measures, which are still in use in the occupied territories.
“One of the things that was always a problem was that it was considered undemocratic to have these colonial laws, but it was also considered to be a necessity.  By creating an actual law….it’s giving them legitimacy.
“A lot of [Israeli] practices that were contested in court will stop being contested because there will be an actual law, not just decrees from colonial times,” Berda said.
In addition to transferring British colonial-era emergency regulations into official law inside of Israel, Berda told Mondoweiss that the new law legally widens the scope of Israeli authority,  in a way she sees as harmful.
“It allows, for instance, to declare an area as a ‘terrorist infrastructure area,’ which basically means if you’re in that area, there will be very little evidence needed to prove that you are a terrorist, just by living in that place.”
While Berda said it was never difficult for Israel to criminalize political dissent as a security threat prior to Wednesday’s legislation, the new law increases the ability for the authorities to declare certain activities and individuals — who may be uninvolved bystanders — as under the umbrella of a certain “terrorist group.”


=================================================================

Personality

Israeli Human Rights Lawyer Defends Activists in Tradition of Langer, Tsemel

By Pat McDonnell Twair

ISRAELI HUMAN RIGHTS attorney Yael Berda spent the months of November and December in the U.S. waiting for tempers to cool down at home after newspaper headlines charged she was waging war on Israel’s secret service.
At age 28, the feisty barrister is dubbed an incarnation of attorneys Felicia Langer and Lea Tsemel, who represented Palestinian prisoners and were assaulted and reviled as traitors by the Israeli right.
Thanks to the Internet, Berda connected with friends in the U.S. During her visit she addressed a convention of the National Lawyer’s Guild, the University of California at San Francisco Law School, Liberty Hill Foundation of Los Angeles and roughly 12 other organizations on the West Coast.
Over the past year, Berda told a group of Jewish liberalsIsrael has denied entry to 70 International Solidarity Movement (ISM) volunteers.
“The official line is that these internationals who want to demonstrate against the wall are security threats who possibly aid terrorists,” Berda said. “In truth, the Sharon government sees ISM volunteers as media threats. Their presence and arrests or injuries (brought on by Israeli troops and settlers) wake up the general population to the wall.”
Pausing for emphasis, she continued: “It sounds nuts, but most Israelis have not been aware of the wall. The media didn’t cover it. Then, on Dec. 26, 2003, a young Israeli just released from the army, Gil Naamati, joined a protest at the wall and was shot by Israeli soldiers. Suddenly, the people realized something involving a wall was going on in the West Bank.”
Berda—who received her license to practice law in June 2003—has been handling many of the ISM cases, sometimes with the expert counsel of Tsemel.
As an intern with Israel’s pre-eminent human rights attorney, Avigdol Feldman, Berda worked on the parole hearing for Mordecai Vanunu. The whistle blower on Israel’s arsenal of nuclear bombs, she argued, no longer was a danger after 18 years in prison.
Berda’s activism began at Hebrew University, where she founded Mahapach, Israel’s largest grassroots movement geared to enable disempowered Jewish and Palestinian communities to unite. She wrote a column on politics and culture for Kol Hair (Haaretz’s Jerusalem newspaper) and is a commentator on Israel’s Channel 10 “Politics Plus.”
Her American mother, Berda explained, raised her from the age of 3 to believe that her opinions were as valid as anyone else’s. Her father, a Tunisian who was born in France and grew up in Casablanca, immigrated to Israel as a committed Zionist and socialist. “He had the notion Israel was one big kibbutz,” Berda said with a smile. “He is a political Jew but not a believer.”
Her parents succeeded in instilling individualism in all their children. Berda’s younger sister is a travel writer and was the runner-up in the Miss Israel 2000 contest. Another sister is an artist.
“I’m not a Zionist—which today means you want a theocracy run by Jews,” Berda said. “I’d like to live in a world where Jews are safe everywhere. But why is it Palestinians must speak Hebrew, but we Jews don’t know Arabic? I am seriously studying Arabic these days.”
The blonde barrister is proud of her paternal Sephardic heritage, and repeatedly insists that the Mizrahi/Sephardic legacy must become a part of Israeli identity.
“If we want to survive, we must realize we are in the Middle East,” she maintained. “Israeli politics are dominated by Western attitudes. Only now are we reclaiming our Eastern identity.”
Berda’s profile became too public with her Supreme Court defense of Ewa Jasciewicz, a correspondent for Britain’s Red Pepper magazine who was detained Aug. 31 when she arrived at Israel’s Ben—Gurion Airport.
The secret service insisted the evidence against Jasciewicz was classified. The case was critical in that it could have set a precedent for banning working journalists from entering the West Bank.
The District Court at first found the evidence against Jasciewicz insufficient. A second judge reversed the decision, however, stating that, while the journalist did not pose a security threat, her naiveté and ideological beliefs against racism left her open to manipulation by the Palestinians.
Jasciewicz argued that she was denied entry because in September 2002 she had witnessed a soldier kill 14-year-old Baha al-Bahesh and reported it.
Berda demanded to see the evidence against her client. The secret service agreed, but insisted its agents would testify only from behind a curtain.
“Can you imagine, they would only be interrogated behind a curtain?” she scoffed. “I notified the media of this ridiculous situation. The secret service protested that I was not being professional to notify the media. I let them know it wasn’t too mature to hide behind a curtain.”
At the last minute, Berda and Tsemel took the case to the Supreme Court, but withdrew it after the hearing because a precedent would be set if they lost, and Supreme Court decisions cannot be appealed.
In another case, Berda wrote the petition to overturn the ban against actor Mohammed Bakri’s documentary “Jenin, Jenin.” It screened only three times in Israel before the film board decreed it a piece of propaganda that would upset the Israelis and lead them to think their soldiers intentionally commit war crimes.
The Supreme Court ruled on Nov. 11 that banning the film infringed on freedom of expression.
During her visit to Los Angeles, Berda was barraged with questions when she was hosted at a dinner with members of Women in Black and the Palestine Aid Society.
It was refreshing to hear her views, they told her, but how many Israelis are like-minded?
“I’d guess that 10 percent of the population share my global left views,” Berda replied, “but I can assure you that 70 percent of Israelis want an end to the occupation.”
Asked if she put any credence into rumors of a pending civil war in Israel, she responded: “I’m cautious about entering into civil war conversations. There are so many factions. It might come from the settlers, who account for only 3 percent of the population, but they are vocal and rich. They get so much money from the Christian right, including the Feast of Tabernacles and the Christian Embassy in Jerusalem.
With regard to the right of return, Berda noted, “It’s easier to talk about Jerusalem than the right of return. Actually, it’s a no-go in Israeli society. Reparations receive a broader ear.”
As for divestment, Berda said she is all for boycotting military aid and corporations such as Caterpillar, General Electric, Boeing and Lockheed Martin. “But if there were a total divestment,” she cautioned, “it is the poor and the workers who will be hurt.”
In her assessment, social services in Israel and the U.S. deteriorated after the collapse of the Soviet Union.
“We had a good system of schools, medical care, public transportation,” she recalled. “These social laws were incredible, but they aren’t implemented because they aren’t funded. Now there is only lip service to these needs. Political discourse is diminished to 30-second sound bites. Those in charge are only interested in maintaining their power and money. Knesset members no longer observe the law, they’re not even there most of the time.”
“Many of my friends have gone to the other side for money,” she added. “Lawyers are making a lot of money off the occupation, such as charging $3,000 to obtain identity cards.”
Berda also is co-founder of the Legal Collective for the Protection of Political Activists and was collecting funds in the U.S. to help pay for the defense of Israeli activists, ISM volunteers and Palestinians.
Her first book of poetry, Planet Israel, will be published in the summer of 2005. A piece she wrote on Oct. 30 while in California reflects her concern for the contrast between the Arab and Israeli worlds:
I would always wake at four before
The dew.
The potent sound of the
Muezzin told of the dawn
Rising anew
Alahoo.
All was right with the world
With three more hours to sleep
Until after the dew
And again the day awoke in Hebrew.
Pat McDonnell Twair is a free-lance writer based in Los Angeles.

=====================================================================================


APPEL D’ISRAÉLIENS SOUTENANT LES CINÉMAS UTOPIA
 /  18 juin 2010 
Nous souhaitons remercier le circuit des salles Utopia pour leur décision de décaler la programmation du film israélien “A cinq heures de Paris” et de programmer le film Rachel en réaction à l’attaque menée par l’armée israélienne sur la flottille de la liberté. Rachel, de la cinéaste marocaine israélienne française Simone Bitton, raconte l’histoire de Rachel Corrie, une militante américaine de vingt trois ans écrasée par un bulldozer de l’armée israélienne alors qu’elle se posait en bouclier humain pour les habitants de Gaza. Un des bateaux de la flottille « Free Gaza » repoussée par l’armée israélienne portait le nom de Rachel Corrie. La décision du réseau Utopia a été prise au moment où le bateau « Rachel Corrie » faisait route vers la bande de Gaza sous blocus et alors que la comédie sentimentale A cinq heures de Paris sort dans cinquante salles à travers la France.

Nous voyons dans la décision d’Utopia la continuation d’une longue tradition de programmation de films israéliens et palestiniens et d’un engagement profond aux cotés de la culture, des spectateurs et des cinéastes. C’est à la lumière de cet engagement qu’Utopia a modifié son programme et a proposé à ses spectateurs de connaitre en profondeur  la réalité à Gaza – à travers les yeux d’une cinéaste israélienne. Il ne s’agit pas de censure. Personne n’appelle au boycott des artistes israéliens. Il s’agit d’un acte de solidarité citoyenne, solidarité avec les civils palestiniens de Gaza, avec les membres du mouvement international de solidarité et avec des citoyens israéliens comme nous, qui aspirent à une vie fondée sur l’égalité et la justice en Israel Palestine.

Malheureusement, la machine de propagande israélienne utilise également la création artistique, y compris le cinéma, pour donner d’Israel l’image d’un état démocratique et éclairé, afin de camoufler des crimes de guerre, la ségrégation, l’occupation et la répression. L’establishment israélien inaugure des campagnes de « repositionnement » publicitaire et des opérations d’image de marque en collaboration avec le ministre des affaires étrangères et celui de la culture, alors qu’en Israel, la ministre de la culture répète que « le cinéma israélien prouve à chaque fois que la culture est la meilleure ambassadrice de l’état ». La meme ministre s’en prend violemment et publiquement à toute critique de l’occupation et de l’apartheid, que celle-ci soit exprimée par des artistes citoyens israéliens ou étrangers.

Le gouvernement israélien emploie un appareil de terreur et de censure contre toute possibilité d’expression artistique palestinienne libre. Cet appareil persécute des artistes et des intellectuels palestiniens, empeche des projections de films, des conférences académiques et des évènements culturels. Et interdit l’entrée sur le territoire aux artistes et intellectuels internationaux qui souhaitent exprimer leur solidarité avec les opprimés.

Nous refusons de faire partie de cette machine bien huilée de propagande, nous refusons de prendre part au camouflage de l’occupation et de la répression et de contribuer à la création d’une image de « démocratie éclairée ». Nous refusons toute tentative de transformer le persécuteur en persécuté, et l’agresseur en agressé – que ce soit dans les eaux internationales  ou dans le monde de la culture.

Nous sommes heureux que les gens d’Utopia soient nos alliés et partenaires dans notre combat pour l’égalité et la justice.
Les cinquante premiers signataires au 14 juin 2010

Hannan ABU HUSSEIN, artiste visuel – Udi ALONI, réalisateur – Ariella AZOULAY, cinéaste et essayiste – Yael BARTANA, artiste vidéo – Mohammad BAKRI, réalisateur et comédien – Saleh BAKRI, comédien – Daphna BARAM, écrivaine – Yael BERDA, sociologue et poète – Tamar BERGER, écrivaine – Haim BRESHEETH, cinéaste et universitaire – Amit BREUER, productrice – Sami BUKHARI, artiste visuel – Shai CARMELI POLLAK, réalisateur – Sam Shalom CHETRIT, cinéaste, écrivain et poète – Scandar COPTI, réalisateur – Yasmeen DAHER, poète – Anat EVEN, réalisatrice – Jack FABER, artiste visuel – Avner FAINGULERNT, réalisateur, directeur de l’école de cinéma Sapir à Sdérot – Yael FREIDMAN, universitaire – Gali GOLD, universitaire, programmatrice de cinéma – Natalie HAZIZA, réalisatrice – Ala HLEHEL, écrivain et scénariste – Avi HERSHKOVITZ, réalisateur – Rachel Leah JONES, réalisatrice – Hagit KEYSAR, artiste visuelle – Makram KHOURY, comédien et metteur en scène – Clara KHOURY, comédienne – Yael LERER, éditrice, Editions Andalus – Aim Deuelle LUSKI, universitaire et artiste visuelle – Yosefa LOSHITZKY, universitaire – Juliano MER KHAMIS, cinéaste, metteur en scène et comédien – Erez MILER, artiste visuel – Ruchama MARTON, présidente de PHR – Rela MAZALI, écrivaine – Amal MURKUS, chanteuse – Dorit NAAMAN, universitaire et vidéaste – Idit NATHAN, artiste visuelle – Judd NEEMAN, réalisateur et universitaire, lauréat du prix Israel du cinéma – Ofer NEIMAN, universitaire – Ilan PAPPE, historien et universitaire – Erez PERI, directeur du festival des films de Sud à Sdérot – Zmira RON, metteur en scène – Oz SHELACH, écrivain – Ella SHOHAT, universitaire et écrivain – Eyal SIVAN, réalisateur universitaire – Renée SIVAN, muséologue – Mati SHEMOELOF, poète – Amir TERKEL, cinéaste – Eran TORBINER, réalisateur – Einat WEIZMAN, comédienne


(Google Translate)
CALL  BY ISRAELIS FOR SUPPORTING CINEMA UTOPIA
  June 18, 2010
We wish to thank the circuit of Utopia rooms for their decision to shift the programming of the Israeli film "At Five in Paris" and Rachel set the movie in response to the attack by the Israeli military on the Freedom Flotilla. Rachel, the French Moroccan Israeli filmmaker Simone Bitton, tells the story of Rachel Corrie, an American activist for twenty three years crushed by a bulldozer of the Israeli army while she posed as a human shield for the people of Gaza. One of the boats in the flotilla "Free Gaza" rejected by the Israeli army was called Rachel Corrie. The decision of the Utopia network was taken when the ship "Rachel Corrie" was en route to the Gaza Strip under blockade and while the romantic comedy A five-hour Paris fate in fifty theaters across France.

We see the decision to Utopia continuation of a long tradition of programming Israeli and Palestinian films and a deep commitment alongside culture, spectators and filmmakers. This is in light of this commitment Utopia has modified its program and offered its audience to know in depth the reality in Gaza - through the eyes of an Israeli filmmaker. It is not censorship. No one calls for a boycott of Israeli artists. This is an act of civic solidarity, solidarity with Palestinian civilians in Gaza with members of the international solidarity movement and Israeli citizens like us who aspire to a life based on equality and justice Israel Palestine.

Unfortunately, the Israeli propaganda machine also uses artistic creation, including film, to give Israel the image of a democratic and enlightened state to cover up war crimes, apartheid, occupation and repression. The Israeli establishment inaugurated campaigns of "repositioning" advertising and branding operations with the foreign minister and the culture, while in Israel, the culture minister reiterated that "the cinema Israel proves every time that culture is the best ambassador of the state. " The same minister is attacking fiercely and publicly to criticism of the occupation and apartheid, as it is expressed by Israeli citizens or foreigners artists.

The Israeli government employs an apparatus of terror and censorship against any possibility of Palestinian free artistic expression. This device persecutes artists and Palestinian intellectuals, prevents film screenings, academic conferences and cultural events. And prohibits the entry into the territory to international artists and intellectuals who wish to express their solidarity with the oppressed.

We refuse to be part of this well-oiled propaganda machine, we refuse to take part in the camouflage of occupation and repression and to contribute to creating an image of "enlightened democracy". We reject any attempt to turn the persecutor to persecuted and assaulted the aggressor - whether in international waters or in the world of culture.

We are pleased that the people of Utopia are our allies and partners in our fight for equality and justice.




===========================================================================



הבריטים התחילו? הקשר בין המנדט לביורוקרטיה של הכיבוש
לפי הסוציולוגית והמשפטנית יעל ברדה, הביורוקרטיה שהמנדט הבריטי הוריש לנו אחראית במידה רבה לרעות החולות של ישראל 2015, כולל היחס לפלסטינים וחוק ההסדרים (אבל זאת לא סיבה לא לתקן)

23.04.2015 06:00
דורון חלוץ
חשיפת "הארץ" בחודש שעבר, שלפיה עיריית ירושלים והמוסד לביטוח לאומי מקבלים מהמשטרה ומהשב"כ שמות חשודים בהשתתפות בהפגנות אלימות במזרח העיר כדי שיפעילו נגדם סנקציות מוניציפליות ומינהליות (ניר חסון, 10.3), סחטה ממומחים למשפט תגובות מזועזעות. "מערכת אכיפת חוק אמורה לתעדף על פי קריטריונים אובייקטיביים שמשרתים את שלטון החוק ולא לפי אינטרסים של גופי ביטחון", צוטט למשל עו"ד מיכאל ספרד. "מעבר לכך שזו רדיפה פשוטו כמשמעו של אנשים ושימוש לרעה בכוח השלטוני, זה סגנון השררה שכמוהו ראינו במשטרים לא דמוקרטיים. אם אכן הוא מתקיים בישראל, זה מבטא השחתה חמורה ביותר". עורכי דין אחרים סיפקו הסברים מלומדים ברוח דומה.

השחתה? לא בטוח, אם תשאלו את עורכת הדין והדוקטור לסוציולוגיה יעל ברדה, שחוקרת את היסודות הביורוקרטיים של הכיבוש. זו המערכת, ככה היא בנויה — ואפילו לא מדובר בהמצאה ישראלית ייחודית, היא טוענת, אלא בירושה מהבריטים.

"זו פרקטיקה קולוניאלית ידועה", אומרת ברדה, "להפליל מישהו על בסיס שלא קשור לפעילות הפוליטית שלו, במטרה להשתיק את הפעילות. 'רשימות שחורות' הן כלי שהבריטים שיכללו בצורה בלתי רגילה, והאופן שבו הם השתמשו בהן דומה לאופן שבו ישראל משתמשת בהן כעת. מגדירים קטגוריות סיכון לפי עיסוק, נטיות פוליטיות ועוד, בונים את אוכלוסיית המטרה ברשימה השחורה ומשתמשים בה למגוון תכליות: להקשות את חייהם של המופיעים ברשימה, לאסוף מידע, קואופטציה. לא מחפשים אותם במטרה לתפוס ולכלוא, אלא משתמשים בכלים מינהליים כדי לרסק אופוזיציה".

ברדה, בת 38, היתה עורכת דין מוכרת בתחום זכויות האזרח כשהחליטה לפני כעשור להמיר את ניסיונה המקצועי בהון אקדמי. בתוך זמן קצר הפכה לכוכבת גם בשדה החדש. עבודת התזה שכתבה בלימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ניתחה את משטר היתרי התנועה בגדה המערבית בראשית העשור הקודם, התפרסמה כספר לפני כשלוש שנים ("הביורוקרטיה של הכיבוש", הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובראשית 2016 צפויה לצאת באנגלית בהוצאת הספרים של אוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. וזה רק מהמאסטר. את הדוקטורט כתבה באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, השנה המשיכה להשתלמות פוסט דוקטורט בהרווארד ולפיכך היא גרה כעת בבוסטון, ובסתיו הקרוב תצטרף לסגל החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

היא תמיד היתה עוף קצת חריג. לצד עבודתה המשפטית פירסמה שירים והרצתה על "הארוטיקה של הכיבוש" ("תאוות סאדו־מאזו המופנית לקרקע, תשוקה לבטון, משחקים דקים של ריחוק וקירבה, והשפה הזאת: לחדור לקרקע, מגעים, מכונות השיקוף והבדיחות על מה רואים ומה לא"). במקביל ללימודיה נהגה לתקלט, בעיקר מוזיקה ערבית, היפ־הופ פקיסטני ופופ־רוק הודי. היא היתה ממובילות מחאת העגלות בקיץ המחאה החברתית, פעילה בארגונים חברתיים רדיקליים ורדיקליים יותר, הסתערה על הגדר בבילעין, ישבה במעצר ("פחות מעשר פעמים"), ספגה גז מדמיע ("מלא"), חטפה מכות מהיס"מ ("שברו לי צלע, אבל בטעות"), נמלטה מאש חיה. "הספקטקל של המאבק", מתרגשת ברדה, "אני מתה על זה".

אבל על טיסה מבוסטון כדי להצביע בבחירות האחרונות החליטה לוותר. "איבדתי אמון בכך שלקול שלי כאזרחית יהיה ביטוי משמעותי. זה לא עניין של מי עולה לשלטון, כי בסוף ממילא עולה אליטה כלשהי. ולא משנה מי בשלטון, הוא ייצא למלחמה ויפריט נכסים ויעודד בעלי הון על חשבון הציבור. להתעסק במה הסקרים אומרים ובלהוציא בוחרים מהבית — זה הקצפת של הקצפת, רובד עליון, שמתעלם מעומק הרפורמה הנדרשת. בישראל הולכים לבחירות שוב ושוב, וגם אם מבחינה פוליטית יש תחלופה של אידיאולוגיות, אנשים, דגשים, אג'נדות — המצב נשאר אותו דבר בסוף. ה'אותו דבר' הזה בא לידי ביטוי בביורוקרטיה, שם נמצא הכוח, לא בפוליטיקה ההצהרתית הזאת, של התקשורת והכנסת.

"אני לא מתכוונת לביורוקרטיה רק בתור הדימוי של ערימת טפסים שצריך לחתום עליהם ושעושים לנו צרות, אלא למערך התקנות, ההחלטות והאנשים בשירות הציבורי. בכל פעם שצריך לרהט בית ספר או לקנות מיטות לבית חולים זו פעולה ביורוקרטית. כך גם הלוגיסטיקה של הצבא.
"מה שמעניין אותי הוא מערכת הארגונים שמוציאה לפועל את ענייני היום־יום של המדינה, הפקידוּת האמצעית, אנשי המקצוע של הביורוקרטיה. זו לא מערכת קבלת החלטות לינארית, שאפשר להבין היכן מוקד הכוח שלה ולערער עליו. דריסה של זכויות אדם, שחיקת יכולת האוכלוסייה להשפיע באופן דמוקרטי, הרגל הכבדה שמונחת לאנשים על הצוואר — זה לאו דווקא בחקיקה ובבתי משפט, אלא בביורוקרטיה.

"הטיעון הכללי של המחקר שלי הוא שכדי להבין את המדינה לא מספיק להסתכל על המנהיגים הפוליטיים, אלא יש למקד את המבט באופן שבו החלטות הרשות המבצעת מעצבות מדיניות ביום־יום, בפרקטיקות וברוטינות. כן, יש חוק. אבל איך אוכפים אותו? כן, יש החלטת בית משפט, אבל איך מיישמים אותה? מתי בפעם האחרונה השתתפת בתהליכי חקיקה? אבל את הרשות המבצעת אתה חווה על גופך. מה גורם לה לפעול? מה בעצם אתה יודע עליה? ה'איך' — אופן פעולת הממשל, המשכורות והפקידוּת ודברים שבמשך שנים נורא שיעממו את העולם — חשוב לא פחות מה'מה' ביחס לתוצאות הפוליטיות. אלה מוקדי הכוח, ולאט־לאט מתחילים להבין את זה".

מנוּעים שקטים

למערכת המשפט הישראלית נחשפה ברדה לראשונה בגיל 14, כתיכוניסטית ירושלמית חובבת ספרות ותיאטרון שנאלצה לחלץ את הוריה ממעצר, אליו הושלכו בגין אי־תשלום חובות. היא הבכורה משלוש בנותיהם של הנרי, צרפתי ממוצא תוניסאי, ואיליין האמריקאית, שנפגשו באולפן בתל אביב בימי הזוהר של ראשית שנות ה–70.

"כשאבא היה בן שמונה, המשפחה שלו ברחה מהשלטון הנאצי לקזבלנקה. ב–1952 הוא חזר לטולוז בלי כלום והרים עסק משגשג למכירת רהיטים. כיוון שהיה ציוני אדוק, ב–1972 הוא עלה לישראל. אמא שלי למדה אז מתמטיקה ב–MIT, ובסוף השנה הראשונה באה לראות מה זה ישראל. היא חזרה איתו לצרפת, ומשם עברו לניו יורק. שם נולדתי, ואז אבא החליט שצריכים לחזור ארצה. עלינו ב–1980, למרכז קליטה מבשרת ציון.

"הם היו יחסית אמידים, אבל אבא שלי לא הבין איך זה עובד, חשב שישראל היא קיבוץ גדול. עבד כאיש פרסום ופוטר. פתח משרד תיווך ונכשל. לקח את המשכנתה הכי איומה. התחילו היתקלויות עם ההוצאה לפועל, ובאיזשהו שלב עצרו אותם. הלכתי לבית המשפט לברר איך אפשר לשחרר אותם. ככה נכנסתי לתחום. אמרו לי שיש חבר כנסת ממפ"ם, יאיר צבן, שעובד על זה, אז הלכתי לסניף שלהם בקינג ג'ורג', ואת הדלת פתח לי אילן גילאון, שהיה אז רכז הנוער. בינתיים חבר עורך דין של ההורים עזר לשאת ולתת עד שהם שוחררו. זה הותיר עלי רושם מה־זה דרמטי. ואז הגיעה הבנה יותר גדולה — שיש פה מערכת, אנשים שיש להם ואנשים שאין להם, ומי רודף את מי. המון שאלות על צדק עלו מהדבר הזה".

באותה הזדמנות הצטרפה ברדה לנוער מפ"ם, "ונכנסתי לפעילות חברתית פול־טיים, בעיקר בנושאי חינוך, דיור ותקציבי תרבות, ובהמשך גם העניין הפלסטיני. למדתי בתיכון לאמנויות, גם שיחקתי, ואז איתרו אותי מהצבא ל–8200, אלוהים יודע על סמך מה, ועוד לקורס טכנולוגי. זו היתה קפיצה לעולם אחר, כולם מהרצליה או רמת השרון, אבל הקורס היה מאוד מעניין. אסור להגיד מה בדיוק, אבל זה בעצם היה על פוליטיקה גלובלית. החשיפה למידע ולמחקר שעשינו בצבא גרמה לי להבין שכוחות השוק ותאגידים ודברים הרבה יותר גדולים מהכוחות הפוליטיים הרגילים — הם אלה שפועלים ומשפיעים. זה הפך אותי לרדיקלית והוביל למשבר אמון עם התקשורת. הרגשתי שיש שקר גדול, שהמון אנשים משלמים מחיר חברתי וסביבתי כבד בגללו, ולא מספרים לנו".

הודו מנדט בריטי 1936
מהומות דתיות במומבאי בעקבות הקמת מקדש הינדי ליד מסגד מוסלמיקורביס
אחרי טיול שחרור בארצות הברית, שבו קראה את יומני האופנוע של צ'ה גווארה, החלה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. "הייתי בת 21, לקחתי חלק בהקמת תנועת 'מהפך' בזמן מאבק הסטודנטים שהיה אז. נאבקנו על כך ששנה א' תהיה חינם לכולם, כדי לתקן את האי־שוויון. נעצרנו וחסמנו כבישים וכל הדברים המלהיבים האלה. אבל הנהגת הסטודנטים פשוט מכרה את המאבק על ההתחלה. זוכר את הסיפור של שרה נתניהו והפיצות? סגרו איתם על מתווה שכר לימוד הכי בנאלי".

אחרי טיול להודו, שבו קראה את כל כתבי גנדי, התמחתה במשרד של עו"ד אביגדור פלדמן. "מערכת המשפט מבפנים — שוק חיי. הרבה תיקים של חופש הביטוי, הבנה שלא בטוח שאפשר לחולל שינוי דרך מערכת המשפט. וגם שהחוק בעייתי". לאחר מכן פתחה משרד עצמאי בירושלים, "ונשאבתי לנושא חופש התנועה של עובדים פלסטינים. זה התחיל בצורה כמעט בנאלית: עבדתי עם כמה קבלנים, שלא הצליחו להבין איך מערכת ההיתרים לעובדים פלסטינים פועלת. לא ידעתי על המערכת הזאת כלום. אף אחד לא יודע, חוץ ממי שהפעיל אותה או נפגע ממנה.

"התחלתי פרויקט, פשוט עשיתי מחיר, עד שהיו לי מאות תיקים, ובעזרת מתנדבים הגשתי לבג"ץ עתירות בשם אנשים שהוגדרו 'מנועים ביטחוניים'. בחלק מהמקרים, המעסיקים השתמשו בזה נגדם כדי למנוע מהם להתמקח על זכויות. בהתחלה אתה שומע 'מנוע ביטחוני' ומאמין, שבטח יש על מה. ואז התגלית הזאת, שיש רבע מיליון מנועים ושפתאום מסירים את המניעה, או שלא, שזה נתון למשא ומתן, שאין ראיות. זה עניין אותי בצורה בלתי רגילה, והיה ברור שאני הולכת לכתוב תזה על שדה המחקר הזה, שחייתי בתוכו".

בין התיאוריות הפוליטיות לפלפולים המשפטיים מפרטת ברדה בספרה את העלילה הסוחפת, המייאשת, הקפקאית, של כמה מהתיקים המשפטיים שליוותה כעורכת דין. למשל, עיסא (שם בדוי), תושב חברון, שלא הבין מדוע נדחתה הבקשה לחידוש אישור העבודה שהמעסיק שלו הגיש עבורו. אחרי ששכר מתורגמן, כיוון שלא ניתן להגיש טפסים בערבית, שילם אגרה למינהלת התיאום והקישור בחברון והמתין כמה שעות שמישהו ידבר איתו, בהיעדר שעות קבלה ברורות, הודיע החייל באשנב לעיסא שאישור העבודה לא חודש כי הוא "מנוע משטרה". הוא הופנה לנציג המשטרה, שלא נכח במקום. כשחזר למינהלה ביום אחר, גילה שהמת"ק סגור לשבועיים לרגל שיפוצים. עוד קצת סחבת ביורוקרטית, והתברר שנגד עיסא תלויים שני תיקים על שהייה בלתי חוקית בישראל. הוא שכר עורך דין פלסטיני, שלא יכול היה לסייע, כי על תושבים פלסטינים בשטחים חלה מערכת חוק צבאית, אולם על פלסטינים המואשמים בשהייה בלתי חוקית בישראל חל החוק הפלילי.

כאן נכנסה לתמונה ברדה, ועוד מסע כומתה התחיל: לא עונים בכתב, בטלפון מעבירים מיחידה ליחידה, לפעמים עונים, לפעמים לא, תשלחי פקס, תשלחי מכתב, חסר טופס. עוד פקידה ועוד פקידה, עיכובים, בלבול, סחבת, חגים — וכעבור קרוב לשנה של פינג פונג אדמיניסטרטיבי, בלי דיון משפטי, נסגרו שני התיקים. עיסא חזר למת"ק כדי לקבל כרטיס מגנטי, שיאפשר לו לשוב לעבוד, ולשמוע מהחייל שאמנם כבר אינו מנוע משטרה, אבל קיימת נגדו מניעה ביטחונית. עליו לפנות לנציג השב"כ, להגיש טופס איסטירחאם (חנינה), "שבו התנצל על מה שעשה אף על פי שלא ידע מה היה המעשה שהוביל לסיווג". לא עזר. בחלוף עוד כמה חודשים ועוד כמה מכתבים של עורך הדין הפלסטיני, "השיב מדור מרשם האוכלוסין כי בעקבות מידע חסוי לא ניתן להסיר את המניעה הביטחונית של הפונה, וכי אפשר יהיה לפנות שוב בעוד שנה".

הוחלט לפנות לבג"ץ, בעצה אחת עם ברדה, שכותבת: "בתחילת מאי 2006, לאחר בדיקה נוספת של השב"כ בעקבות העתירה… הודיעה לי עורכת דין מטעם פרקליטות המדינה כי השב"כ החליט להסיר את המניעה הביטחונית… בעקבות [זאת] משכתי את העתירה עוד בטרם התקיים דיון בבית המשפט. עיסא נאלץ לכבוש את רצונו העז לדעת מדוע הוגדר מלכתחילה כמנוע ביטחוני. מעולם לא הוסבר לו, או לנו כעורכי־דינו, מדוע הוכרז מנוע ביטחוני ומדוע ביטל השב"כ את המניעה בעקבות העתירה לבג"ץ". הסוף. או שלא.
מלחמת מסמכים

מרבית המחקר האקדמי על הכיבוש הישראלי בשטחים עוסק ב"מאקרו": אידיאולוגיה, פוליטיקה, שוק העבודה, הסכסוך. זה לא עזר לברדה לנווט במסלול המכשולים של האדמיניסטרציה הישראלית בשטחים ולהבין מי מנתב את פעולתה. היא החליטה לצלול למיקרו: לשגרה, לפקיד שבמשרד ולחייל שבאשנב, "למנגנונים הארגוניים, לרוטינות ולטקסים היומיומיים המרכיבים את חוויית הכיבוש".

בתיווכם של הפרופסורים יהודה שנהב ("שהכרתי מהקשת הדמוקרטית המזרחית") ורונן שמיר ("שהכרתי מיהודה") נרשמה לחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא בחרה להתמקד בניהול תנועת האוכלוסייה באמצעות ניתוח משטר היתרי התנועה בגדה המערבית בין שנת 2000 (לאחר פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא, שסיימה את שיתוף הפעולה פוסט־אוסלו) ל–2006. במשך שנתיים ריאיינה פקידים ובעלי תפקידים שונים, ניתחה חוקים, צווים ופסקי דין, ערכה תצפיות, ניהלה תכתובות וליוותה כ–200 פלסטינים תושבי הגדה, שאת מאבקיהם המשפטיים ייצגה כעורכת דין. היא גילתה מבוך ארגוני מרובה סתירות פנימיות, שעקרונות פעולתו אינם ברורים, אינם ידועים ונתונים לשינוי מתמיד.

ברדה: "תמיד חוקרים ביורוקרטיה על פי המודל הקלאסי של ובר, של הביורוקרטיה החוקית־רציונלית, שמטרתה יעילות ואוניברסליות. אבל אי אפשר לחקור קולוניות ופוסט־קולוניות לפי המודל הזה, כי הן מאורגנות לפי עקרונות שונים. המודל של ובר שכולם מכירים מאפיין ביורוקרטיות כבעלות היררכיה והגדרות תפקיד ברורות, חוקים ידועים מראש שתקפים לכולם באותו אופן ושיקול דעת מוגבל של פקידים. אבל החוק בקולוניות היה מבוסס על הפרדה גזעית — הילידים והשליטים היו כפופים למערכות נפרדות. אם מסתכלים דרך המודל של ובר על הפוסט־קולוניה, כלומר על המערכת הביורוקרטית של המדינה העצמאית שקמה עם תום הכיבוש, רואים כאוס: בלגן, שחיתות, חוסר תיאום, חוקים סותרים. אני טוענת שאין פה בלגן בכלל. שחוסר היעילות הזה הוא אפקטיבי, כי הוא משמש נשק נגד האוכלוסייה, והמערכת משתמשת בו כדי להגביר את כוחה". הנתינים המבולבלים תלויים עוד יותר בחסדי המערכת, שיכולתה לשלוט ולפקח גוברת.

הביורוקרטיה של הכיבוש, טוענת ברדה, מצייתת למודל האדמיניסטרציה הקולוניאלית, שבבסיסה כאמור היררכיה גזעית. שם אלה פקידי שלטון בריטים מול אוכלוסייה ילידית, כאן אלה ישראלים יהודים מול פלסטינים. הפערים בין עקרונות הפעולה שלה לאלה שתיאר ובר לא נובעים מקלקול במערכת, אלא מהיותה חיה אחרת לגמרי.

ההבדלים התיאורטיים הללו מעוגנים לשיטתה גם בקונטקסט היסטורי: כשהקולוניות השתחררו מעול הבריטים והפכו למדינות עצמאיות, "הפרקטיקות והרוטינות של הארגונים המדינתיים עברו למשטר החדש במדינה החדשה. אני קוראת לזה 'זיכרון אדמיניסטרטיבי'. רפרטואר של כלים שהמדינה מקבלת בראשיתה, שכולל גם את אופן החשיבה של הפקידות. השלטון כבול במערכות קודמות יותר ממה שמישהו מוכן להודות. ולמה קשה להודות? כי פוליטיקאים רוצים שנאמין שיש אפשרות לשינוי. אבל מי שאתה קשור למי שהיית בעבר". ובמקרה של ישראל, שב–1948 מכריזה על עצמאותה ונפרדת מהבריטים, "עובר למדינה החדשה מודל של ביורוקרטיה קולוניאלית".

המקרה הישראלי אינו ייחודי, אומרת ברדה. בעבודת הדוקטור שלה הוסיפה למשוואה את הודו וקפריסין, שתי מדינות שקיבלו עצמאות מהבריטים לאחר שהארץ חולקה בין קבוצות אוכלוסייה עוינות, ושאותות האדמיניסטרציה הקולוניאלית הבריטית ניכרים בהן לטענתה גם כיום.

"נקודת המוצא לדוקטורט היתה תקנות ההגנה לשעת חירום, שעניינו אותי בגלל העבודה על הביורוקרטיה של הכיבוש והאופן שבו הן משמשות לניהול האוכלוסייה בשטחים, כלומר המיון שלה לקטגוריות, שעליהן אפשר להלביש זכויות וחובות דיפרנציאליות באמצעות יצירת מסמכי זיהוי, איסוף נתונים, סטטיסטיקות.

"הסיבה שחקרתי מדינות שעברו חלוקה היא, שבעקבותיה המיון נהיה יותר מהיר. יש דדליין שעד אליו צריך לקבוע קו גבול, ניהול האוכלוסייה הופך לפעולה העיקרית של המדינה וזה מאיץ את התהליך. בהודו, בתוך שמונה שנים יש קלאסיפיקציות מפה ועד להודעה חדשה, מאבקים דמוגרפיים שקשורים לקביעת מיקום הגבול. שירטטו איפשהו קו ואמרו 'פה יש 47% הינדו ו–53% מוסלמים, ולכן כאן יעבור הגבול'.

משוריינת של הבריטים נוסעת בתל אביב ומשמיעה אזהרות עבור תושבי העיר להישמע לחוק ולעוצר שהוטל עליהם בעקבות פרעות
תל אביב תחת המנדט הבריטי ב-1945. ראה במעבר לשלטון האירופי אירוע מהותי ומצעראי–פי
"המירוץ הדמוגרפי היה פועל יוצא של החלוקה, בפלסטין וגם בהודו. כשמכריזים שהולכים לחלק, מתחיל מירוץ מטורף שנועד להראות למי יש יותר אוכלוסייה בשטח נתון, כדי שכפר כזה או אחר ייכלל בצד הרצוי. לישראל היה אינטרס ברור: כמה שפחות ערבים בשטחה לפי קווי 1948. ננקטו פעולות נגד פלסטינים שניסו להסתנן חזרה, ונדהמתי לגלות את הדמיון לפרקטיקות שמירת הגבול שבין פקיסטן להודו: האישורים אותם אישורים, הצורך להוכיח שיש לך מה לעשות פה, שלא עזבת, שחזרת מיד כשיכולת, אפילו שזה הבית שלך. זו לא מערכת ויזות לצורך בקרה בסיסית של הגבול, לוודא שלא נכנסים קרימינלים, אלא היא נועדה למנוע ממי שהיו אזרחים ותושבים לחזור למדינה ושימשה לאיסוף מידע, למעקב אחרי פרטי הפרטים של החיים, פיקוח, בקרה, מודיעין. לממשל הצבאי היה סופרמרקט של מסמכים ואישורים. התחוללה מלחמת מסמכים עד חקיקת חוקי האזרחות בתחילת שנות ה–50, שקבעו מי בפנים ומי בחוץ. ובינתיים מי שקבע היו הפקידים.

"יהושע פלמון, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בתקופה ההיא, קישר בין הממשל הצבאי לממשלה. חיפשו אז דרך למנוע ממסתננים או מפליטים פלסטינים שברחו במלחמה לחזור, כי למה שניתן לאנשים האלה ביטוח לאומי או תלושים. פנו ליועץ המשפטי לממשלה, שקבע שכל מי שנמצא בשטח בתאריך מסוים חייב לקבל תעודת תושב, ושלמשרד הפנים אין סמכות לשנות זאת. אז היועץ המשפטי של משרד הפנים קובע במכתב: אנחנו לא צריכים בשביל זה חוק, יש את פקודת משרד הפנים, תקנה 10ג', שמאפשרת לשר לקבוע מסמכים שונים. בואו נגדיר תעודת תושב זמני לשלושה חודשים, ובינתיים נבדוק מי חשוד ומי לא, מי זכאי ומי גיס חמישי. זה לא בא מלמעלה, אלא זה פתרון אדמיניסטרטיבי של עוזר משפטי סוג ו' במשרד הפנים שצריך להתמודד עם המצב 'על המקום', שקובע מי אזרח ומי לא.

"אפשר לשאול: מה זה משנה איך זה פועל אם המטרה הכללית היא לסלק ערבים? אבל כשמה שמצהירים שונה ממה שעושים, האיך־זה־פועל משליך על הזכויות. בדומה, בהודו היו מודאגים מהמוסלמים שעזבו את דלהי וניסו לחזור, וכדי למנוע זאת מהם עשו כל מיני קונצים. זה היה קשור גם לחוק נכסי נפקדים, מערך שיש גם אצלנו, כי את הבתים של המוסלמים בדלהי מילאו בהינדואים שעזבו את פקיסטן ובאו להודו".

האזרח העוין

את הנתונים אספה ברדה בארכיונים בבריטניה, הודו, קפריסין וישראל. היא נעזרה גם בארכיב המקוון של אוניברסיטת ביר זית. לצד התכתובות, המסמכים והחוקים ערכה כמאה ראיונות עם פקידי ממשל מהתקופה ההיא, ולעתים עם צאצאיהם, שציידו אותה ביומנים של ההורים.

קצת לפני שיצאה לשטח הכירה ברדה את תומר, ישראלי שהיגר לניו יורק, עבד שם בתיווך (כיום בשיווק בהיי־טק) והפך לבעלה ולאבי ילדיה, רומי, בת חמש, ואדם, שנולד באוקטובר האחרון. "את כל המחקר עשיתי כשרומי איתי ובלי תומר, שנשאר לעבוד. היינו כמה פעמים בהודו, באנגליה ובקפריסין, כל פעם לכמה חודשים. בדוקטורט כתבתי קודם כל תודה למנחים שלי ואז ל–nannys. הרשימה היתה ארוכה מאוד".

למה התמקדת בקולוניאליזם הבריטי?

"בהתחלה רציתי להשוות בין קולוניות בריטיות לצרפתיות, אבל גיליתי פער עצום בצורת הארגון. הבריטים הפעילו שלטון עקיף — שלחו 30 פקידים קולוניאליים למדינה שיש בה מיליוני אנשים, והסתמכו על מתווכים מקומיים. הצרפתים, לעומת זאת, היו מאוד ריכוזיים. הפעולה היתה יותר על בסיס של חוק כללי ופחות לפי המצב בשטח כמו אצל הבריטים. המטרופול (הבריטי) הגדיר כמה עקרונות מארגנים, ולך תרוץ, אל תטריד אותנו, נתערב אם יהיו בעיות".

y
פלסטינים מאזור חברון במעבר תרקומיא בדרכם לעבודה בישראלאמיל סלמן
ישראל בכלל היתה מנדט, לא קולוניה.

"ורק 30 שנה, בין 1917 ל–1947, וגם רוב האנשים היגרו לכאן בתקופה הזאת, להבדיל מאוכלוסייה מקומית של ילידים. אבל מבחינת ההיווצרות של ישראל כמדינה, 30 שנות המנדט הבריטי הן הכי משמעותיות. וכשמשווים לקפריסין, שהיתה קולוניה 80 שנה, ולהודו, שהיתה קולוניה 200 שנה, רואים דמיון מדהים בחקיקה ובפעילות השלטונית, באופן שבו עושים חיפושים ורשימות מבוקשים. נכון, נקודת המוצא שונה. אבל אם הבריטים כבשו את הטריטוריה או קיבלו מנדט, זה פחות משנה כשאוכלוסייה מתחילה להפגין עוינות, והבריטים הופכים לאויב הציבור.

"הפקידים הבריטים התייחסו לילידים כאל אוכלוסייה עוינת. 'היינו קומץ של אנשים לבנים בתוך ים חום ועוין', כתב אחד מהם. השלטון המרכזי ישב בבריטניה, והמערכת המדינתית בקולוניה שאבה את סמכותה ממנו. כיוון שלא היתה לה לגיטימיציה מצד האוכלוסייה הנשלטת, נוצר פער ריבונות שכדי לגשר עליו הפעילו מערכת של חקיקת חירום, שמשעה זכויות ומפרידה בין מי שיש לו למי שאין לו כוח להחליט".

למה הקטגוריה המרכזית במודל הביורוקרטיה הקולוניאלית שאת מציגה היא דווקא גזע, ולא נניח דת או לאום?

"כי ההפרדה הראשונה היתה בין אירופאים ללא־אירופאים. זו הקטגוריה שבה הבריטים השתמשו, כולל במפות שהכינו, וממנה מתחיל כל מערך המיונים. לא דת, כי נוצרים היו בקרב הבריטים וגם בקרב הילידים. ההפרדה לשתי מערכות חוק, לילידים ולבריטים, היתה קשורה לזכויות והתבססה על תפיסות של דרוויניזם חברתי שרווחו במאה ה–19, שלפיהן הילידים לא מוכנים עדיין לדמוקרטיה, לא בשלים לשלטון עצמי.

"טענתי היא שמערכת הפרקטיקות שנוצרו בשעת חירום בקולוניה שימשה בהמשך לעיצוב מושגי החברוּת הפוליטית במדינות העצמאיות: מי נחשב אזרח, תושב, פליט. הבריטים מיינו אוכלוסיות על בסיס מידת סיכון ביטחוני. הם אלה שהמציאו את מערכת המושגים של 'אוכלוסייה עוינת' ו'דרגת חשד' ואת הקשר ביניהם לדרגת החברות הפוליטית של אנשים. השימוש במדרג ביטחוני לסינון השתתפות פוליטית אינו המצאה ישראלית".

מכאן ועד "הכמויות" שנוהרות לקלפי המרחק מתקצר?

"זה בדיוק הדבר: לסווג ולהחליט. הגזענות שבנימין נתניהו השתמש בה, זה באמת נמוך. אבל בישראל המשמעות של להיות פלסטיני היא שלעולם לא תהיה אזרח נאמן, מקסימום משת"פ מוצלח, כי אתה שייך לאויב. בהודו כן היתה אפשרות למיעוטים — למוסלמים, לפרסים, לאנשים מקאסטות נמוכות — להיחשב אזרחים נאמנים, כיוון שלצדה קמה מדינה נוספת. חלק עברו לפקיסטן, חלק לא, אבל היה גבול ברור. בישראל החלוקה לא יצאה לפועל, אין פלסטין במובן מטריאלי, אז הגבולות נזילים וגם המסוכנות של האזרחים (הפלסטינים)".

אז מה רוצים מחיינו? זה בכלל הבריטים אשמים.

"זה לא סוגר את הסיפור, זו רק ההתחלה שלו, ואני לא מתעסקת בבריטיש־באשינג".

יכול להיות שבכל זאת יש משהו ייחודי בישראל, ושאין ברירה אחרת? דאעש על הגדרות, חמאס יורה טילים, דמוקרטיה מתגוננת.

"אני חושבת שאין משהו ייחודי. אנשים משני צדי הסכסוך לא מתים על מה שיש לי לומר. הישראלים לא אוהבים לשמוע שהם קולוניאלים, קשה להם להסתכל על עצמם כעל פוסט־קולוניה, כמו הודו וסרי לנקה, שגם בהן היתה ביורוקרטיה קולוניאלית, כי מבחינתם אנחנו שייכים למערב, התכשיט האירופי במזרח התיכון. זה לא המצב בפועל. הפלסטינים לא אוהבים לשמוע שיש דמיון בין מה שעשו להם למה שעשו בהודו. כולם רוצים לתאר את הנראטיב הלאומי שלהם כייחודי. אבל משטר ההיתרים — זה קרה גם בגבול הודו־פקיסטן, הם השתמשו בזה נגד המיעוט בלי למצמץ.

"אבל הביטחון אינו הסיבה לכך, אלא המבנה הקולוניאלי. אם לא היתה סיבה ביטחונית היו מוצאים סיבה כלכלית, או מזג האוויר. בכל הקולוניות היתה בסופו של דבר אוכלוסייה עוינת והיה צריך לעשות משהו נגדה, כולם הופכים לחשודים. ובצדק — אתה ועשרה חברים נמצאים שם, כל השאר זה אספסוף שאתה לא מכיר ושאתה פוגע בו — לא יהיו עוינים?

"אצלנו, בגלל הסכסוך והטרור זה אוטומטית סיכון ביטחוני. אבל אם כולם מהווים סיכון ביטחוני, וכל מעשה שאתה יודע או לא יודע עליו הופך אותך לסיכון ביטחוני, אין דרך להתמודד עם זה. אתה מבין שאין הבדל בין חלוקת כרוזים להשתתפות פעילה בהסעת מחבלים. יש טשטוש בין הביטחוני לפוליטי. זו מטרת השב"כ, וזה עובד. כולם נסחטים שם כל הזמן.

"כל עוד קיים משטר היתרים, יש לשב"כ מאגר ענק של אנשים שאפשר לדרוש מהם לשתף פעולה בתמורה להיתרים. אחד הדברים המעניינים שראו בצוק איתן, זה כמה מעט מידע היה להם מעזה. ניב גורדון, פרופסור לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, טוען שיש לישראל פחות שליטה מאז ההסכמים (אוסלו). אני טוענת שיותר. שבזכות ריבוי המודיעין, לשב"כ יש יותר שליטה מאשר כשהיו סוכנים פיזיים בריכוזי הערים, לפני שיצאנו מהן. אילו היה משטר היתרים בעזה, היו יודעים איפה כל המנהרות. מצד שני, הסבל של האוכלוסייה בגלל המצב הזה מייצר יותר סיכון ביטחוני ממה שמצליחים למנוע".

זו בהכרח ירושה קולוניאלית? אולי סובייטית, אולי אוטוריטרית באופן כללי יותר?

"זו שאלה של דיאגנוזה. אתה יכול להגיד שזה סיפור שואתי, לאומי, אלף דברים. אבל זה יתעלם מכך שהסיפור הזה קיים במדינות נוספות. ושזו לא שחיתות ולא חוסר יעילות — אלא שזו המערכת. יש פה סוג אחר של משטר, והסיבה שהוא אינו שקוף היא לא כי כולם שב"כניקים, אלא כי מלכתחילה שקיפות לא היתה ערך.

"יכול להיות שזה קשור גם למקורות הסוציאליסטיים של ראשית המדינה, עם מעמד וקירבה למפלגה במקום גזע. אני לא יכולה לשלול את זה לגמרי, אבל יותר קל לעקוב אחרי הדברים כשהם נובעים מהמקום עצמו, מהשטח. הדרך לענות על השאלה הזאת היא לחקור תחומים נוספים של הביורוקרטיה. עד כה חקרתי חקיקת חירום בהקשר של ביטחון וניהול אוכלוסין. המחקר הבא שלי יעסוק בחקיקת חירום כלכלית".

אגב, בעבודה על התזה היה מי שחשד שמא את מרחרחת קצת יותר מדי במקומות שאסור?

"להיות ישראלית, יהודייה, בלונדינית ועם דרכון — זה נותן הרבה פריבילגיות. אף אחד לא חושד בכלל, וגם אין במה. הייתי בת בית במינהל האזרחי ביהודה ושומרון. ראיתי את הפתקים שעליהם כתוב 'בואו נזמן את זה לשב"כ ונגיד להוא להפסיק להפגין'. לא ניסו להסתיר כלום. אולי הם לא הבינו שמה שהם עושים בעייתי".

להיפרד מחקיקת החירום

אם היית יכולה לשנות חוק אחד, במה היית בוחרת?

"מבטלת את חוק ההסדרים. זה כלי שלטוני שמאפשר לממשלה להקפיא חוקים או להוציא צווים שמשנים את המסגרת התקציבית לפי הצורך. בפועל זה מבטל את כוחה של הכנסת ומאפשר לעקוף את החלטות המחוקק, למנוע מהחלטות שיפוטיות להתקיים, למנוע תקציבים שאושרו, להוסיף תקנים. זה מנגנון חירום שנוצר במשבר הכלכלי ב–1985, על בסיס חקיקת החירום הקולוניאלית. השלטון אומר: אנחנו בעד זכויות והשתתפות ולתת קול לנתינים, אבל כשצריך להעביר תקציב — הכוח בידינו. דמוקרטיה זה יפה, אבל הנה מה שצריך לעשות. זו לא דיקטטורה, זה בין לבין".

זה גם חוק שעובר בכנסת.

"דמיין את התקציב בתור איש הגון ומעונב, ואז בא דוב ענק ומחבק אותו, חוסם אותו מכל הכיוונים. חוק ההסדרים הוא חיבוק דוב אקזקוטיבי. אם הכנסת מצביעה נגד התקציב היא מתפזרת, ולחברי הכנסת אומרים שחייבים להצביע על התקציב יחד עם חוק ההסדרים. זו ממש התפיסה הקולוניאלית, שמי שיודע הכי טוב זה השלטון. לא רק 'הממשלה', או 'הכנסת', אלא הקבינט, או פקידי משרד האוצר. בעצם חוק ההסדרים מבטל את הפרדת הרשויות.

"הבעיה עם חקיקת חירום היא לא עצם קיומה, אלא סדר הגודל של שיקול הדעת שהיא מאפשרת. אפשר למצוא חקיקת חירום בכל המדינות הדמוקרטיות, השאלה היא איך משתמשים בה ובאילו נסיבות. בסופה שהיתה באחרונה בבוסטון הכריזו על מצב חירום, והיה אסור לנהוג בכבישים במשך 12 שעות. זה איסור תנועה קיצוני מאוד, הפרה של חופש התנועה בכל מובן, מתוך מחשבה שאם אנשים ינהגו הם עלולים לפגוע בעצמם, והמחיר של זה יהיה גבוה יותר.

"תקנות ההגנה לשעת חירום בישראל הן ירושה קולוניאלית מ–1945. בבריטניה זה בוטל כמה שנים לאחר מכן, בישראל מצב החירום נמשך מאז קום המדינה. בג"ץ דרש ממשרד המשפטים לבטל את זה, ועל הפרק עומדת הצעת חוק למאבק בטרור, דרקונית משהו מפחיד, שאמורה להחליף את התקנות.

"בהודו ובישראל יכלו לוותר על חקיקת החירום. ב–1951 בישראל וב–1952 בהודו ישבו ועדות כדי למצוא חקיקה יותר דמוקרטית. בישראל ישבו נציגי משרד המשפטים, משרד הפנים, המשטרה, הצבא והשב"כ, אבל לא הצליחו להסכים והשאירו את תקנות ההגנה. בהודו ביטלו את זה ב–2004, אצלנו ברור שמערכות הביטחון ניצחו.

"המסקנות מהמחקר הן יחסית פסימיות: השלטון שעולה משתמש נגד המיעוט בארגז הכלים שזמין לו, לא משנה עד כמה לפני כן הוא נלחם נגדו. כולם רוצים שינויים גדולים, אבל כשמגיעים למקום שאפשר ליישם, נשאבים לאותה מערכת דיכוי. המחקר שלי פסימי, אבל אני אופטימית".

למה את לא הולכת לפוליטיקה וזהו?

"פנו אלי מגיל צעיר, הפעם האחרונה היתה לפני הבחירות לכנסת ה–18, אבל הדעות שלי מורכבות ואני לא מתאימה לאף מפלגה קיימת. רוצים למקם אותי בשמאל הקיצוני אבל אי אפשר, כי אני לא מסכימה עם מרצ, למשל, שצריך לפנות התנחלויות".

אלא?

"להגיע להסדר שמאפשר כמה שפחות עקירה וכמה שיותר תיקון של ההיסטוריה".

כמה מדינות לכמה עמים?

"אולי קונפדרציה. משהו שיאפשר לקיים לאומיות, אבל גם נזילות של חופש תנועה במרחב. וכמובן, שותפות כלכלית".

זה יכול לעבוד?

"זה האופק היחיד שיכול לעבוד אם רוצים להישאר בסביבה, אבל יידרשו 50 שנה ליישם את זה בצורה נורמלית. שליטת האליטות והאנשים שמרוויחים באופן ישיר מהסכסוך — התעשיות הביטחוניות, אבל גם תעשיות אזרחיות, חלק ממערך ההיי־טק, סייבר־סקיוריטי, יכולות זיהוי ביומטריות — מונעת בינתיים כל פתרון".

מפקד פיקוד מרכז היוצא, האלוף ניצן אלון, חתם באחרונה על צו צבאי המחיל את עקרונות המשפט הפלילי הישראלי על הפלסטינים הנשפטים בשטחים. את רואה בזה צעד משמעותי בדרך לשוויון?

"זה מה שחושבים, אבל כבר ב–2005–2006 העבירו את מחנה עופר לידי השב"ס, והוא הפסיק להיות מנוהל על ידי הצבא. החלת החוק הפלילי הישראלי בשטחים היא ניסיון לנורמליזציה. לכאורה, מאזרחים את השטחים — אבל בלי לתת אזרחות, ולא ייתכן שוויון בחוק ללא שוויון בסטטוס, כך שלמעשה זה לוקח את הביורוקרטיה הקולוניאלית עוד שלב. שולטים על חיי הפלסטינים בשטחים באופן צבאי ובאמצעות צווים, כי אין שם ריבונות. החלת החוק הפלילי בשטחים היא צעד גדול בדרך לריבונות על שטח, שחיים בו לא אזרחים. רוצים שיהיו אותם חוקים כדי שיפסיקו להגיד 'אפרטהייד', אבל החלת החוק הפלילי בשטחים היא על נתינים, לא על אזרחים. אין בכך שום שוויון, כי הם לא שותפים, לא יכולים לקבל החלטות על החיים שלהם, אלא כוח צבאי מחליט עבורם, כולל לפי איזה חוק לשפוט אותם — כפי שהיה בקולוניה".





Back to "Hebrew University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243024374Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb