Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Tel Aviv University
TAU Daniel Bar-Tal Uses his Academic Position to Promote his Politics

10.10.16

Editorial Note

IAM has written extensively about Daniel Bar-Tal, a retired political psychologist from the TAU school of Education and a staunch political activist. On September 28, Bar-Tal spoke at the prestigious School for Conflict Analysis and Resolution (SCAR) in George Mason University. The purpose of his lecture, according to the invitation, was to "promote his political initiative 'Save Israel - Stop the Occupation'."  Bar-Tal was presented as "one of the leading scholars of the psychology of conflict." 

Bar-Tal has been a long time political activist. IAM reported that he claimed authorship of 'Occupartheid' to describe the Israeli regime, and to prove his point he posted an open letter on the website of Juan Cole, a professor at Michigan University and a notorious critic of Israel. On another occasion he authored a letter addressing liberal Jews calling for their active involvement in "our struggle for the image of Israel."  Bar-Tal has served in an expert committee that produced a report on Israeli and Palestinian school books which was described by the Israeli Ministry of Education as "biased, unprofessional and severely lacking objectivity." Those who appointed Bar-Tal should have looked into his objectivity, a required standard for academic analysts.
 
Ironically, Bar Tal makes little secret of his political views coloring his academic writings.

A longstanding member of the leftist Meretz Party, in a 2014 Meretz publication he admitted as much.  "There is no doubt my subjective perception is fueled by the knowledge, values, and worldview in which I hold. In fact it is impossible to be aware of the extent of the effects of these factors have on my current thinking... I too can analyze the events only from my own world and I try to analyze the current war with my expertise in Political Psychology, with data I have, in looking at the recent past in our region, the history of our conflict in its entirety and general history which possible to learn from quite a bit. Also, I try to see things from the perspective of Hamas and the Palestinians in order to understand their notions, interests and feelings and this is reflected quite a bit in this regard."

Bar-Tal is one of pioneers of the theory that Israelis cannot assume peace with the Palestinians due to a Holocaust trauma and a Masada syndrome.  This “all in their head” absolves Bar-Tal from considering the role of the Palestinians in hindering the peace process.  Since Bar-Tal is not an expert in Middle East Studies and lacks knowledge on Islamist Jihadism, his observations are partial, based on scrutinizing the Israeli side alone and blaming it for all the ills of the region. 
 
By inviting Bar-Tal, SCAR has provided a distorted picture of the conflict to its students.  




Invitation to meet Dr. Daniel Bar-Tal
Event Date:
Event Location: Metropolitan Building 5000
Event Type: Event

Dear S-CAR community

Wednesday September 28th at 3:45pm
Metropolitan Building, Room 5000
Daniel Bar-Tal, one of the leading scholars of the psychology of conflict, is coming to DC on Wednesday the 28th, to promote his political initiative
"Save Israel - Stop the Occupation"
Read about Danny Bar-Tal here
 
Dr. Bar-Tal is coming to S-CAR for a meeting and will have time for a short and informal reception in S-CAR at 3:45.
Please come to say hello.
============================================
http://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.741016

How Israeli Politicians Took Peace With the Palestinians Off the Table

Beyond the violence and disputes, Israeli leaders' adherence to conflict-supporting narratives creates psychological barriers that are very difficult to remove.

Daniel Bar-Tal
 Sep 09, 2016
 
A key question that preoccupies conflict researchers, politicians and activists in international organizations, and indeed anyone affected by protracted and violent conflicts, is why in so many cases they are not peacefully resolved, despite the steep price being paid by the societies involved in the blood-drenched disputes. A case in point is the Israeli-Palestinian conflict, considered a prototypical example of an intractable dispute that has persistently rebuffed numberless efforts to resolve it peacefully. It continues to exist because of the goals that each side perceives as existential; its violence; both sides consider it irresolvable; it consumes a tremendous investment of resources from the participant parties; and it occupies intensely the societies involved, which view it as central in their lives.

Why, then, despite the many victims, the destruction, the vast financial outlays required to sustain the conflict, and in particular the tension, the psychological costs, the suffering and the resulting inferior quality of life – not least the severe damage to the democratic system – have the two sides not been able to arrive at an agreed-upon solution? And this stalemate persists even though the conflict has lost some of its intensity and a general blueprint for its resolution was presented by U.S. President Bill Clinton in December 2000, expanded during the Taba talks in January 2001, appeared as part of the Geneva Initiative in 2003 and was incorporated into the Arab League’s 2002 initiative.
The answer that will be provided here to this vexing question, which is one of many possibilities, is based on sociopolitical psychology. This approach necessitates an understanding of some general principles relating to intractable conflicts:
1. In  order to cope with the major challenges posed by a conflict, societies develop a func'tional supporting narratives that comes to outline and to strengthen the justness of the society's goals, and negate the goals of the rival group; single out the most imminent threats and suggest conditions that will ensure society’s security; make a differentiation between the adversary – which is perceived as possessing traits of inferiority and cruelty – and the group to which they belong; glorify  own group by attributing to it a host of positive traits, notably morality and humanity, and viewing it as the only victim of the conflict.
2. These narratives satisfy the basic needs of the society’s members at a personal and collective level by helping to create a clear and meaningful picture of the conflict, satisfying the need to feel secure and forging a positive collective image and identity.
3. Frequently, at the height of the conflict, the narratives become hegemonic and are perceived by the majority of the society and its leaders as the unadulterated truth. In time, these ideological narratives become the pillars of the culture of conflict that evolves with time.
4. The narratives serve as a prism for perceiving the conflict’s reality and for processing new information. They create a specific angle of vision, characterized by a one-sided, simplistic, biased or even distorted worldview that generates a meaningful and unequivocal perception of the conflict.
5. The ruling establishment makes efforts to preserve the narratives’ hegemonic status. To that end, attempts are made to prevent the presentation of contradictory information coming from individuals, groups, NGOs and also media sources.
6. In the absence of light at the end of the tunnel, signaling a possible peaceful resolution of the conflict, the narratives func'tion as a means of coping with the challenges created by the conflict’s harsh conditions. However, when a possibility arises to resolve the dispute, the same narratives act as a barrier that makes it very difficult to enter into negotiations and end them successfully.

Liberation, not occupation
In the Israeli case, from the moment of the state’s establishment in 1948 until the early 1970s, the conflict-supporting narratives were hegemonic and pervasive in all the institutions and channels of communication, whether formal or informal, expressed in leaders' speeches, literature, textbooks, news and commentary in the press and on the radio, and in films and plays, as well as held by the society members. A series of events – among them the 1977 visit to Jerusalem by the Egyptian president, the Lebanon War in 1982 and the Oslo Accords with the Palestinians in 1993 – spawned contradictory narratives. These emphasized the need for compromise, adduced a realistic possibility for a peace process, and legitimized and humanized the Palestinians. Narratives of this sort are a sine qua non for serious negotiations and for the success of a peace process. 
However, this era began to wane with the assassination in 1995 of Yitzhak Rabin and the rise to power of Benjamin Netanyahu. The failure of the 2000 Camp David conference and the outbreak of the second intifada later that year heralded a new period: a re-escalation of the Israeli-Palestinian conflict that continues to this day, with all efforts to conclude it by means of a peaceful resolution having failed. 

The way events since 2000 have been presented by Israel’s leadership and the majority of the media have intensified the backing for narratives that support the conflict’s culture, which once again assumed a dominant status among much of the public. Additionally, those in the leadership and among the public who support these narratives are waging a bitter struggle against contradictory and alternative information, and against the individuals and groups that disseminate them.
Almost all the Jews in Israel view the state’s establishment in 1948 as the homeland of the Jewish nation as a sacrosanct goal that was achieved. At present, though, a large part of the dispute with the Palestinians revolves around the territories conquered in 1967. Many Israeli Jews see the military takeover of the West Bank in the 1967 war as the continuation of the process of liberating the homeland; 72 percent do not recognize the situation as an occupation (according to the Israel Democracy Institute’s Peace Index, June 2016). 

In light of the erasure of the Green Line from maps printed in Israel, including those used in schools, and in the wake of the Jewish settlement project in the West Bank over the years, much of the public began to see those territories as a liberated part of the homeland. According to a study conducted last year by University of Haifa sociologist Prof. Sami Smooha, a significant portion of Jews in Israel (62 percent) think that “the Palestinians are Arabs who settled in the Land of Israel, which belongs to the Jewish people.” The same percentage thinks that “the Palestinians have no national rights to the country, because they are not its original inhabitants.”

In the 2015 Knesset election, the platforms of almost all the Jewish parties, including Zionist Union (whose major component is Labor), referred to the historic right of the Jews to the Land of Israel, the land of the Bible. This also embodies the spirit in which all the parties’ leaders express themselves. According to this point of departure, for Israel to withdraw from the territories conquered in 1967 would be to concede a region that was liberated at a bloody cost. Withdrawal would also entail a vast human and economic price, in terms of moving the settlers into Israel proper.

Another bone of contention that looms as a substantive issue at the heart of the conflict is the issue of the status of Jerusalem. No solution is feasible without partitioning the city, because for the Palestinians the decision to make Jerusalem their capital is a sacred goal. However, the great majority of Jews in Israel are convinced that the city must remain united as the capital of the Jewish state and that it is a cornerstone of Jewish existence. Jerusalem’s importance and the notion of its indivisibility were underscored in the 2015 election even in the platforms of parties that are considered to be moderate. 

For example, according to Yair Lapid’s Yesh Atid party, “Jerusalem is the eternal capital of Israel and its unity is a cardinal national symbol. Jerusalem is not only a place or a city, it is also the center of the Jewish-Israeli ethos and the holy place to which Jews looked for all the generations.” Zionist Union’s platform declares as a goal “strengthening Jerusalem and its status as the eternal capital of the State of Israel, and guaranteeing religious freedom and access to the holy places of all the religions, while preserving Israeli sovereignty.”

At the most general level, the country’s Jews believe that defense and guaranteeing a secure existence are Israel’s major challenges and that the Jewish population lives under constant existential threat. They believe that the intention of the Arabs, including the Palestinians, is to destroy Israel and annihilate its Jews (according to the responses of 67 percent of the Israeli Jews in a 2012 survey conducted by the Tel Aviv-based Institute for National Security Studies). 

In a 2015 survey by the Hebrew University of Jerusalem, 43 percent of respondents said the Palestinians’ long-term ambition is to conquer the country and eradicate its Jewish population. They believe that the danger of another Holocaust has not passed, that only the oppressor has changed. They perceive Israel as an island of sanity – as “a villa in the jungle,” as Ehud Barak once described it – surrounded by hostile states, ethnic groups and organizations. The grim situation that has developed in the region in recent years is seen as clear proof that they are right.

Public opinion surveys consistently show that the majority of the Israeli Jewish public agrees with statements such as, “All means are justified in Israel’s fight against Palestinian terrorism” (about 70 percent, according to a University of Haifa survey). Or, “Every military action that Israel initiates is justified” (about 55 percent). In addition, according to the Israel Democracy Institute, during the Israel Defense Forces Operation Protective Edge in the Gaza Strip two years ago, 48 percent of the Jewish population thought the use of force was proper and an additional 45 percent thought that greater force was called for. Similarly, most of the Jewish political leaders in Israel typically justify the use of violent means against the Palestinians.

Taking the moral high ground
Notwithstanding the changes in Israeli Jews’ perceived image of Arabs and Palestinians, the basic traits attributed to them – untrustworthiness and a violent temperament – still constitute a significant obstacle to a peace process. Because of the use of the Palestinians to perform suicidal terror acts and murdering Jewish civilian population in through terrorism Arabs, and Palestinians in particular, are seen as stereotypically insensitive to human life. Many Israeli Jews believe that the Palestinians have no intention of reaching an agreement with Israel, noting that they have missed many opportunities and rejected good offers that were made to them. The belief that the Palestinians are not partners for a peace process has taken deep root in the Jewish consciousness since first being articulated by Ehud Barak.

These approaches are reflected clearly and consistently in Israeli public opinion polls. A large proportion of the country’s Jews (about 77 percent) believes that “the Palestinians have proved themselves to be unreliable,” and 60 percent think Palestinian morality is “lower than the standards of other human societies” (as per a survey conducted in 2014 by the Herzliya-based Interdisciplinary Center). Of particular interest is the fact that the delegitimization of Arabs, and of Palestinians in particular, is acceptable even among some Israeli Jews who term themselves left-wing. As a result, and for other reasons too, some 70 percent of the public in question think there is no possibility of a peaceful solution with the Palestinians.

Similar views are expressed in speeches by Israeli politicians. They stress Palestinian hatred for Israel and what they see as the way Palestinians cheapen of the value of human life. For example, Netanyahu commented in 2014 that, “A deep and wide moral abyss separates us from our enemies. They sanctify death while we sanctify life. They sanctify cruelty while we sanctify compassion.” 

In 2015, Moshe Kahlon, now Israel’s finance minister, stated: “We have no partner today. Do you want to give this country to Abu Mazen [Palestinian President Mahmoud Abbas], who is inciting against us in the Palestinian Authority and internationally? There is no one to talk to on the other side. This whole subject of negotiations is superfluous statements and talks that lead nowhere.”

In contrast to their perception of the Palestinians, Israeli Jews view themselves as cultured, modern and moral. Public opinion surveys show that the Jewish-Israeli public believes that in general Jews are smarter than other peoples and espouse loftier moral values (77 percent and 57 percent, respectively, in the IDC survey of 2014).
In their speeches, the leaders frequently emphasize the country’s democratic and religiously tolerant character, contrasting this with other Mideast peoples. “In a region in which women are stoned, homosexuals are stoned and Christians are persecuted, Israel stands as a beacon,” Netanyahu said in 2011. Militarily, virtually all of Israel’s leaders consider the IDF to be the world’s most moral army.

Israeli Jews see themselves as the only victims of the Israeli-Palestinian conflict. Prof. Smooha’s 2015 survey found that about 72 percent of Jews think the Palestinians are chiefly to blame for the protracted conflict, and 55 percent of them do not believe that the Palestinians underwent what they term the Nakba, or catastrophe, in 1947-49, during which 700,000 Arabs fled or were expelled from their homes. Public opinion polls conducted during Operation Pillar of Defense, in Gaza in 2012, showed that 80 percent of Jewish Israelis considered themselves victims of Palestinian aggression and saw the military operation as a response to that.

The adherence to conflict-supporting narratives and the renewed hegemonic status accorded them is one of the major barriers to resuming the negotiations for ending the conflict, and contributes to Israeli Jews’ readiness to go on living by the sword. The members of that society – who live under a persistent experience of being exposed to violence and threats that are defined as constant and grave by Israel’s leaders, and with the collective memory of the Holocaust, which is invoked and highlighted time and again – receive validation for the conflict-supporting narratives. Moreover, the state’s official institutions, and also a large number of civil organizations, inculcate the themes of the conflict-supporting narrative and cement them in the consciousness of Israel’s Jews. The schools systematically convey this narrative. News broadcasts of most media outlets transmit messages in accordance with these narratives, and during crises mobilize in support of the government and the army.

This socialization process begins at a very early age. Preschools, particularly in ceremonies marking the Jewish and Israeli holidays and memorial occasions, transmit messages based on conflict-supporting narratives in various ways. The result is the shaping from childhood of a worldview in which the themes of these narratives begin to be internalized.

Praising the victim
There is no doubt that the processes described above characterize Palestinian society as well. The reason for the analytical focus here on Israel’s Jewish population is that it is in possession of almost all the concrete assets that, from its point of view, would have to be given up for the sake of a peace agreement, and also has incalculably greater military and economic power than the other side in this asymmetrical conflict. 


In the present situation, breaking the cycle of terror is a very difficult challenge, as a change in the conflict-supporting narratives also demands a cessation of the physical and verbal violence by both sides or at least its significant reduction. As long as the worldview of leaders consists of conflict-supporting narratives and they continue to adhere to the original goals of the conflict, it will be extremely difficult for them to take meaningful measures aimed at a peace process. Instead, they delegitimize the potential negotiating partner, play up every possible threat and ascribe to their society (the Jewish community) the role of the victim even as they heap praise on it.

A change in the narratives can occur only when a visionary leadership initiates and spearheads a peace process (a top-down process), as was the case in France with the war in Algeria, or under the pressure of civil society (a bottom-up process), as partially occurred in Northern Ireland. However, in the case of matching conflict-supporting narratives on the part of the leadership and of majority within a society, as is the case in Israel, it is impossible to move ahead to a peace process, which requires a breakthrough policy – necessitating public support – as we saw in the Oslo accord period during Yitzhak Rabin’s tenure as prime minister.

Changes take place when leaders change their approach (this can be a rapid process, as in the case of Charles de Gaulle’s attitude toward the conclusion of the French-Algerian conflict), or when the public becomes persuaded of the need for peace and pressures its leaders to embark on a negotiating process (generally a longer, though possible, proposition as was the case in Northern Ireland). Of course, a peace process can begin and conclude under third-party or international pressure in various ways (as in the case of El Salvador). 

In any event, a leader who is determined to put an end to a conflict must begin to recast the conflict-supporting narratives and prepare his or her society for the anticipated difficulties in the transition period, during which violence still exists and the negotiations are in an embryonic stage. This is a period of duality, in which signs of the conflict and signs of peace are present simultaneously. The leader must be ready to do battle against oppositional groups of spoiler, which will usually resort to every available means, including violence, to sabotage the peace process.

Only complete faith in the way of peace, which in essence is characterized by uncertainty and risk-taking, together with a determined resolution to advance on this path with all the necessary strategies and tactics, will bring about the coveted goal. Leaders and peoples must strive for peace with the same intensity with which they brought about and initiated a conflict. Because a conflict’s genesis lies in the human mind, peacemaking, too, must be spawned in the minds of people as an sought-after goal whose attainment is important for the wellbeing of the society in which they live.

These ideas are not foreign to Jewish society. They have already been created and have coalesced in Israel in the past. Prime Minister Rabin expressed them on May 4, 1994, in his remarks at the signing the Cairo Agreement, just a year and a half before his assassination in 1995:

“We are confident that both peoples can live on the same piece of land, each under his own vine and fig tree, as our prophets foretold, and grant this land – a land of stones, a land of gravestones – the taste of milk and honey which it so deserves.
“I appeal now to the Palestinian people and say: Our Palestinian neighbors, one hundred years of bloodshed implanted in us hostility toward one another. For one hundred years we lay in wait for you, and you lay in wait for us. We killed you, and you killed us… Today, you and we stretch out our hands in peace. Today, we are beginning a different reckoning.
“…The new hope which we take with us from here is boundless. There is no limit to our goodwill, to our desire to see a historic conciliation between two peoples who have until now lived by the sword in the alleyways of Khan Yunis and the streets of Ramat Gan, in the houses of Gaza and the plazas of Hadera, in Rafah and Afula.
“A new reality is being born today. One hundred years of Palestinian-Israeli conflict and millions of people who want to live are watching us.” 


Prof. Daniel Bar-Tal, a political psychologist at Tel Aviv University, is the author of “Intractable Conflicts: Socio-Psychological Foundations and Dynamics” (Cambridge University Press). 

============================================================






שבות על מלחמת עזה 2014 המאמר המלא

מחשבות על מלחמת עזה 2014 המאמר המלא

דניאל בר-טל

דעה מנוגדת מעוררת מחשבה ומובילה לדיון יצירתי, בתנאי שיש חופש הבעה

הקדמה

מלחמה, לה מתעקשים אנשים בשלטון לקרוא בשם מבצע "צוק איתן", הגיעה כנראה לסופה. אולם לדעתי היא מהווה "אירוע מכונן" שישפיע באופן משמעותי על מהלכי הסכסוך בעתיד. לכן יש חשיבות להביע עובדות, התרשמויות ותפיסות- גם אם הן נוגדות במקרים רבים את אשר מספרים מקורות רשמיים בישראל ולמעשה גם את מה שחושבים רוב רובם של בני החברה היהודית, כדי לעורר דיון רחב עם מגוון דעות. "אירוע מכונן" מוגדר כאירוע בעל חשיבות רבה שמתרחש בחברה; בני החברה חווים אירוע זה באופן ישיר (עלידי השתתפות) ו/או בעקיפין (כאשר צופים בו, שומעים או קוראים עליו); הוא מניב מידע שמאלץ את בני החברה להעריך מחדש את הרפרטואר הפסיכולוגי שבו הם מחזיקים ולעתים קרובות אף לשנותו. זה אמור לגבי החברה הישראלית וגם פלסטינית ואף מעבר לשני העמים. אולם לפני הניתוח, ברצוני להעיר כמה הכרות מקדימות.

אין ספק שתפיסתי סובייקטיבית וניזונה מהידע, הערכים, ותפיסת העולם שבהם אני מחזיק. למעשה גם בלתי אפשרי להיות מודע למידת ההשפעות שיש לגורמים אלו על חשיבתי הנוכחית. בני האדם באופן טבעי נוטים לשקוע בתפיסת עולם שלהם ולהעריך אירועים מנקודת מבטם, מתוך הזדהות מלאה עם עמם. גם אני יכול לנתח את האירועים רק מתוך עולמי וכך אני מנסה לנתח את המלחמה הנוכחית תוך שימוש בידע פסיכולוגי פוליטי שצברתי, בנתוני מחקרים שיש לי, תוך הסתכלות על העבר הלא רחוק שהיה באזורינו, תולדות הסכסוך שלנו במלואו והיסטוריה כללית ממנה אפשר ללמוד לא מעט. כמו כן, אני גם מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטם של אנשי חמאס ושל הפלסטינים וזאת כדי להבין את המהלכיהם, מניעותיהם ותחושותיהם וזה ישתקף לא מעט בחיבור זה. ניסיון זה הכרחי כיון שהוא מאלץ אותנו לשים ביחד את חלקי הפזל כדי להרכיב תמונה מורכבת ושלימה, שיכולה להאיר באור שונה את אשר קרה וקורה. זה ניסיון לא פשוט אבל לדעתי למרות שאינו מבטיח ניתוח אובייקטיבי, יש חשיבות להצגת תובנות שונות ואני מקווה שלדברים שלי תמצא אוזן קשבת כדי לעודד דיון ביקורתי, שהוא תנאי הכרחי לחברה שלא רוצה לשקוע בקיפאון מחשבתי.

כהערה שנייה, חשוב לי מאד לומר –לא כדי לצאת ידי חובה, אלא באמת מתוך הזדהות עמוקה, דאגה ואמפתיה אמיתית כבן העם היהודי –שאני מבין את מיליוני הישראלים שחשו פחד ואיום בכל תקופת המלחמה הנוכחית וגם לפני כן מירי הטילים, פצצות מרגמות, וממנהרות שמאפשרות התקפות פתע. האזעקות הנישנות בגלל אלפי הטילים שנורו על רוב ישובי ישראל עם סכנה ממשית של פגיעה הן עדות לאיום ממשי. בעצמי עברתי את מלחמת עיראק ב1991 בשכונת נאות אפקה, אותה עזבו רב התושבים, וחשתי חרדה לא מועטה כאשר חלקי טיל פגעו בבית סמוך לבית בן גרתי ונכנסו לסלון של משפחה שלא הייתה בבית. ירי טילים כלפי אזרחים הוא מעשה זוועה שמטרתו להרוג ישראלים, לשבש חיים ולזרוע בקרבם פניקה וחרדה. במציאות זאת אנשי עוטף עזה הם קורבנות של סיבובי האלימות וחייהם הפכו לבלתי נסבלים מזה שנים לא מעטות. הפעם גם ערים וישובים נוספים התנסו בניסיונות פגיעה בלתי פוסקים ורק הגנת כיפת הברזל מנעה אסונות כבדים.

בהקשר זה אני גם מבין בחלקו את התוצאות שיש לאוירת פחד שנוצרה בארץ, כיוון ואני יודע מה רבה השפעתם על תחושות קשות של איום לחייהם ואי ודאות. אלה תחושות קשות שיש להן השפעה רבה על בני האדם. אנשים לא רק מתגייסים למען החברה ותומכים בהענשת האויב, ומפתחים תחושות קשות כלפי פלסטינים שהינם אזרחי מדינת ישראל, אלא גם לא מוכנים לשמוע ביקורת שנתפסת כפגיעה באומה העומדת בסכנה. בכל זאת, הפעם ההתנגדות לדברי ביקורת עברה בישראל את הקו האדום שקיים במדינות דמוקרטיות, גם אם יילקחו בחשבון התנאים הקשים של המלחמה הזאת. המתח, פחד, הגיוס של האוכלוסיה, התגיסות של התקשורת, הרטוריקה של המנהיגים הביאו לגילויי חוסר סבלנות, סגירות, נהירה אחרי ססמאות של פטריוטיזם עיוור, דה לגיטימציה של מבקרים והשתקה, פעילות ביריונית אלימה ועוד –סמנים של מונופוליזציה של הפטריוטיזם ושאיפה ליצור טוטאליטריות מחשבתית. תופעות אלו התגלו לא רק בקרב הממשל, אירגונים שונים, וברחוב, אלא אפילו באוניברסיטאות, שהיו צריכות לשמש מפלט לפתיחות בתקופה קשה זאת. מתברר שמציאות של מלחמה מהווה כר פורה לצמיחה של כוחות לאומניים, גזעניים וקסנופוביים, כאשר השלטונות מגלים סימנים של חוסר סבלנות מופגנת, הם מהווים סכנה אמיתית להרס של החברה בישראל. העבר מלמד שמצבים כאלה משחררים כוחות הרסניים שאחר כך קשה מאד להביא אותם חזרה למעגל של נורמות מקובלות.

עמים שמתריעים בפניהם שמרחפת סכנה קיומית מתגיסים בכל מעודם כדי להדוף אותה. לדוגמא, בארצות הברית כאשר הנשיא בוש ב2002 הצביע על סכנת נשק להשמדה המונית שבידי עיראק (גם כאשר הופיע מידע מהימן שדבריו של הנשיא שקריים) העם האמריקאי ברובו והתקשורת התגייסו למען המלחמה. עמים גם מתגייסים למלחמה מתוך תחושות כבוד ופטריוטיזם גם כאשר אין סכנה קיומית, כפי שהבריטים, למשל, התגייסו למלחמת פוקלנד שהוליכה ראש הממשלה תאצ'ר ב1982. בישראל שני המרכיבים של פחד ופטריוטיזם מגייס הם חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו בישראל, כיוון והמציאות של איום כבר נמשכת עשרות רבות של שנים. יתירה מכך, הפחד אינו רק מופיע באירועים מאיימים מסוימים, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מפסיכולוגיה של היהודים. הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי עם השואה, שעומדת במוקד הזהות היהודית, מהווים מוקד המעוגן עמוק בתרבות יהודית יחד עם תחושת קורבן קולקטיבית, ומנטליות מצור שמבטאת אמונה מושרשת שהעולם מלא איומים לעם היהודי והוא כולו נגדינו. לא מקרה לכן שרוב היהודים בארץ רואים כל ביקורת שבאה מבחוץ כביטוי של אנטישמיות.

אני גם שותף לתחושת הציבור היהודי ביחסו האמפטי במובן העמוק של המושג לחיילים שהינם צעירים שרבים מהם נשלחים למלחמה מתוך אמונה שהם מגינים על המולדת והחברה מוקירה את ההקרבה שלהם וכואבת כל פגיעה בהם, ובמיוחד אובדן חיים בטרם עת. יש במקרים האלו הזדהות עמוקה עם ההורים והבנים. ליבי נחמץ כאשר אני חושב על עשרות חיילים צעירים שנפלו במלחמה הזאת שלא הספיקו להתנסות בחיים, לראות עולם, לשמוח, ללמוד, להינשא, ולחיות. המראה של הורים שקוברים את ילדיהם בגלל שנפלו במלחמה הוא מן המראות הקשים שיודעים בני האדם כיוון והמוות שלהם אינו טבעי אלא בא כהקרבה למען החברה.

אני גם מקבל את התפיסה הרווחת בין היהודים בישראל שחמאס הוא אויב שמטרותיו הרשמיות נוגדות לחלוטין את מטרותינו,ושהאמנה שלו שנוסחה ב1988 מעוררת חלחלה הן בגלל המטרות רשומות בה, והן בגלל אופייה האנטי ישראלי והאנטישמי. כמו כן הזרוע הצבאית שלו וההנהגה הפוליטית מנהלות עם ישראל מאבק מזוין קשה שיש לו מחיר אנושי כבד. אבל זה לא סיפור שלם, כאשר מרכיבים את כל החלקים של הפזל.

בכל זאת לפני שאכנס לניתוח המצב ברצוני להעיר הערה שיש לה חשיבות רבה לראייתי את אשר קרה בשבועות האחרונים. אני מודה, שבניגוד לרבים מהיהודים בישראל וגם בעולם, אני ספקן מאד באשר לאמינות דיווחי צה"ל והממשלה, וגם של התקשורת ישראלית. התנסויות חיים שלי ומחקרים רבים לימדו אותי שדיווחים אלו אינם תמיד מנסים להעביר מידע תקף, אלא פעמים רבות מידע מוטה שתואם את הנרטיב שרוצה לעביר ממשלת ישראל. לאנשים שמעבירים את המידע יש עניין לגייס את הציבור למען תמיכה במהלכי הממשלה או הצבא ולחזק את הנרטיב הרשמי שמופץ על ידם. כלומר, להציג את צדקתנו, להאדיר את עצמנו ולהשחיר את האויב. לכן מקורות המידע בישראל, בעיקר בשעות מלחמה ומתח ביטחוני, לא פעם מסלפים, מעלימים, ומעוותים מידע. החשדנות שלי החלה כאשר בהתנסות אישית, כחייל צעיר שהשתתף באירוע ב1965 באלמגור שמעתי את גלי צה"ל מדווחים על התקפה סורית על חקלאים, כאשר מה שהתרחש בפועל הוא שצה"ל יזם את התקרית ושלח חיילים בטרקטור משוריין ביודעו שכניסה לשטח מפורז בקו מסוים תביא לירי סורי. התקרית בוצעה במסגרת מאבק על שטחים מפוזרים ובמקרה הספציפי היא תוכננה– הטרקטור עבר את הקו, הסורים ירו ומיד הוכו באש מאסיבית שהוכנה מראש[1]. מאז עברו הרבה שנים וקראתי על העלמה, עיוות והטיה של מידע בפעולות אלימות רבות כמו במלחמת השחרור לגבי נושאים רבים כמו גירוש ערבים או יחסי הכוחות הנלחמים, פעולת קיבייה ב1953, מלחמת סיני, מאבק עם מסתננים בשנות ה 50—שהן רק דוגמאות בולטות– ואחר כך כמבוגר התנסיתי וקראתי על מלחמת שולל בלבנון, אוטובוס קו 300, האינתיפאדה השנייה,  –כדוגמאות מאוחרות –כמעט בכל המקרים האלה התקשורת הישראלית-יהודית שיתפה פעולה בהעברת מידע שיקרי והתגייסה מרצונה לתמוך בפעולות של כוחות הביטחון ו/או של הממשלה. גם הפעם רוב התקשורת (עיתון "הארץ" הינו יוצא דופן) התייצבה מגוייסת כדי להעביר את הדיווח שהממשלה והצבא מבקשים להנחיל לציבור. לכן לא במקרה התקשרות הישראלית ב2014 ממוקמת נמוך במקום 93 על אינדקס שמודד את חופש העיתונות באזורי סכסוך, אחרי בוליביה, זמביה, קניה, או כווית.

את הניתוח, המובא בזאת בצורת מחשבות שלי על נושאים רלוונטיים, חלקתי לכמה פרקים שמתייחסים לאספקטים שונים של יחסי מדינת ישראל וחמאס.

א. מחשבות על אירועי אפריל-יולי 2014.

בתחילה יש לחזור כרקע לאפריל השנה לאירועים שקדמו למלחמה. שיחות המשא ומתן בין ישראלים ופלסטינים בניהול אמריקאי שהתנהלו החל מ23 ביולי 2013 הגיעו לסיום כושל בסוף אפריל 2014. היום יודעים שלא הייתה בהן כמעט התקדמות ומשתתפי המשא ומתן הסתפקו בהאשמות הדדיות. היקף קצב הבנייה בהתנחלויות גבר דווקא בתקופה הזאת וישראל הכריזה פעם אחר פעם שהן אינן מכשול לשלום ושאבו מאזן אינו פרטנר להסכם שלום כיון שהינו חלש, לא מייצג את כל הפלגים הפלסטינים ואינו מוכן לקבל החלטות פשרה קשות. עם זאת יש לזכור שהוא קיים את חלקו בתאום הביטחוני שמאפשר רמה סבירה, נמוכה יחסית, של אלימות למרות ששיתוף פעולה זה מציג אותו כמשתף פעולה עם ישראל. מעבר לשרשרת האירועים שהובילו להפסקת המשא ומתן (כנראה שהסדר שלהם היה כדלקמן–ישראל החלה להסס אם לקיים את חלקה בהסכם מוקדם לשחרר קבוצה רביעית של אסירים, אבו מאזן ועריקאת החלו להכין את תוכניתם של פנייה לאו"םבמידה והשיחות יופסקו, משרד שיכון הכריז על בניית 708 יחידות דיור בשטחי מחלוקת בירושלים המזרחית, אבו מאזן חתם על  הצטרפות ל15 אמנות של האו"ם, ישראל לא שחררה את האסירים, פתח וחמאס הסכימו אל ממשלת איחוד והמשא ומתן נפסק). שמענו בנושא זה גם את שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי וגם את הנציג האמריקאי למשא ומתן מרטין אינדיק לגבי הסיבות לפיצוץ השיחות שלא החמיאו לישראל וגם הצביעו על תרומתם של הפלסטינים לכשלונו. הפסקת השיחות יצרה ואקום מדיני ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת האיחוד הפלסטינית ב2 ליוני 2014. צעד זה התקבל על ידי ישראל בעוינות רבה שמיד הכריזה על הפסקת כל שיחות עם הפלסטינים. היא גם החלה במהלכים לטרפד את איחוד ולעשות דהלגיטמציה לאבו מאזן ולממשלת מומחים החדשה שקמה ברשות. כעבור זמן מה ב12 ליוני 2014 בצעה חוליה מקומית של חמאס רצח נתעב של שלושה צעירים יהודים. ישראל מיד האשימה את הנהגת חמאס בתכנון, מימון וביצוע הרצח והחלה בפעולות נרחבות של חיפוש אחר הנערים והמחבלים המבצעים. אולם בחיפוש ישראל שיבשה לחלוטין חיים של עשרות אלפי אנשים שלא היה להם שום קשר לרצח (חיפושי מבית לבית תוך פריצה לבתים, סגר מתמשך, מאסרים נרחבים ועוד), וגם ניצלה את ההזדמנות כדי לאסור עשרות אנשי חמאס בגדה, כולל מנהיגים שלא היה להם קשר לחטיפה ואף אסרה עשרות ממשוחררי עסקת שליט-פעולה שהוותה הפרה של הסכם שנחתם עם חמאס. אנחנו יודעים היום ששב"כ ידע כבר בשלב מוקדם שהנערים נרצחו, אבל הדבר נשמר בסוד כדי לאפשר את פעולת הפגיעה בחמאס בגדה.

חטיפת שלושת הנערים איחדה את כל חלקי העם בתחושה של תעוב ובנימין נתניהו נאם נאום ב2 ליולי שכלל מרכיבים אידיאולוגיים שלו ושל רבים בממשלתו"אויבינו מקדשים מוות ואנחנו חיים ,הם מקדשים אכזריות ואנחנו את הרחמים. תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו ובין אויבינו".אולם תקפות קביעה זאת התפוררה כעבור כמה ימים כאשר נער פלסטיני נרצח באופן אכזרי על ידי יהודים והיו מספר ניסיונות לינץ בערבים שנגמרו בפציעות קשות. מעטים זוכרים שהמלחמה התחילה בכל מעוזה ב6 ליולי כאשר צה"ל הרג שבעה פעילי חמאס בעזה. וכך תיבת פנדורה נפתחה. חמאס למחרת ירה כ100 רקטות על ישובים אזרחיים, חיל האויר הישראלי החל להפציץ בעוצמה רבה מאד ובהמשך גם צבא נכנס לרצועת עזה. בדו קרב הזה לא יכולים להיות מנצחים— יש רק דם, סבל, ויזע לאזרחים משני הצדדים.

ב. מחשבות על ההיסטוריה של חמאס

לפני ניתוח האירועים הטרגיים של המלחמה חשוב לחזור בשנים אחורה כדי להבין כמה דברים שמתרחשים בהווה. חמאס הוקם בעידוד ישראל בשנות השמונים כמשקל נגד אש"ף ופתח החילוניים ולאומיים שנחשבו אז כממשיכי דרכם של הנאצים. הם הוגדרו כטרוריסטים, כאויב אכזר, וטוטאלי שאין לשאת ולתת איתו ויש לאסור כל מגע עם אנשיו. חמאס היה אמור לקיים את תפקידו כמפצל את החברה הפלסטינית לפי עיקרון של "הפרד ומשול". אמנם חמאס מלא תפקיד זה בהצלחה, אלא שהוא גם קם על יוצרו. הוא התרחב מאד, החל לפעול בדרכי ש"ס כתנועה עממית רחבה הדואגת גם לרווחה של הפלסטינים והפך לתנועה שחיברה בין אידיאולוגיה דתית ולאומית –תנועות מסוג זה גם מוכרות בחברה שלנו. לא מדובר בארגון טרוריסטי בלבד, כפי שמגדירה אותו הממשלה וגם מדינות נוספות, אלא בתנועה חברתית רחבה מאד עם מאות אלפי חברים ואוהדים, עם מוסדות בכל התחומים כולל חינוך, בריאות וסעד-זרוע אזרחית המכונה דעוה. הזרוע הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שקיימת בנוסף לזרוע פוליטית, מבצעת  פעולות טרור מהווה יחסית חלק קטן ממניין החברים. עם זאת, האידיאולוגיה שלו כפי שרשומה באמנה בלתי מתפשרת בנוסח ארץ ישראל- או פלסטין- השלמה ודרכו היא דרך מאבק אלים להשגת מטרותיו.

לכן החמאס התנגד להסכמי אוסלו והציע דרך אחרת לפלסטינים- דרך של אלימות-שונה מדרכו של אש"ף. לאחר כישלון שיחות קמפ דויד ב2000 וכישלון אינתיפאדה השנייה חמאס זכה בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו ב25 לינואר 2006 בגדה ובעזה. ניצחון זה בא בגלל כישלון הדרך של פתח שלא הביאה הישגים פוליטיים והשחיתות הרבה שפשטה ברשות הפלסטינית. אמנם אבו מאזן מינה את ראש חמאס להרכיב ממשלה, אבל חמאס לא קבל את שלוש הדרישות שהציב הקוורטט: הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו והכרה בישראל, והתנערות מהתמיכה בטרור. מדינות שונות החרימו את הממשלה הפלסטינית בעידוד של ישראל, שהחלה במסע של דהלגטימציה של הממשלה החדשה ושל הרשות בכללותה. בסופו של הדבר ראש הממשלה מטעם חמאס פוטר, פרצו עימותים עם פתח וביוני 2007 חמאס השתלט על רצועת עזה אחרי עימות אלים עם פתח, שבו נהרגו עשרות פלסטינים.

ג. מחשבות על "התנתקות" מעזה

מוכרחים לומר גם כמה מילים על ההתנתקות שבצע ראש ממשלת ישראל המנוח אריאל שרון ב2005 כיון וגם היא משמשת רקע לאירועים אלימים אחריה כולל המלחמה האחרונה. כל מהלך ההתנתקות נתפס אצל רוב רובו של הציבור היהודי בישראל באופן מוטה ומעוות. הציבור מאמין שההתנתקות הביאה לשחרור עזה מעול הכיבוש הישראלי והאלימות שהתפשטה אחריה הינה הוכחה שהכיבוש אינו סיבה לאלימות פלסטינית. ובכן יש לדעת שאת ההתנתקות בצע שרון בעיקר מארבע סיבות: א. רצון להפחית את מספר הפלסטינים תחת שליטה ישראלית, כדי להוריד את סכנת הפיכתם לרוב במרחב בין הים ובין נהר הירדן. ב. להסיט את תשומת הלב מיוזמת ג'נבה שיצאה לעולם והציעה פיתרון לסכסוך ישראלי פלסטיני בהסכמה של נציגי שני הצדדים. ג. להרגיע את גל המחאה בציבור היהודי בישראל שהגיעה לשיאו עם פרסום ראיון ביקורתי על שרון ועל מדיניותו עם ארבעה ראשי שב"כ ב"ידיעות  האחרונות" בנובמבר 2003 ופרסום מכתב מחאה של אנשי סיירת מטכ"ל (דצמבר 2003) וטייסים (אוקטובר 2003) על כך שישראל תקועה במצב של כיבוש בלתי מתקבל על הדעת. וד. להוריד את הלחץ של הקהילה הבינלאומית שדרשה פעולה מתונה מול הפלסטינים ויוזמה ליציאה מהמבוך המדיני. שרון החליט באביב 2004 על פינוי הצבא והמתנחלים מעזה ובצע את המהלך בקיץ 2005. הפינוי נעשה ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, "עוף ללא נוצות", כפי שהגדיר אותו שרון. על ההחלטה הזאת שולם בהמשך מחיר יקר והיא נעשתה בניגוד לדעת הצבא שניבא באופן מדויק את הבאות. אבל שרון סרב לכל משא ומתן מדיני עם אבו מאזן. את תפיסתו לגבי המצב הביע יועצו הקרוב דוב וייסגלס שציין בראיון בעיתון הארץ ב 8 לאוקטובר 2004 כמה מהמוסכמות בהן החזיק שרון: "אריק לא רואה היום בעזה אזור של אינטרס לאומי. ביהודה ושומרון הוא כן רואה אזור של אינטרס לאומי.… בגלל הריאליזם הנוקב שלו, אריק אף פעם לא האמין בהסדרי קבע. . אין עם מי לדבר. כל עוד אין עם מי לדבר, הסטטוס-קוו הגיאוגרפי קיים…." כל זה (יימשך) רק כשיקרה כך וכך וכך. כשפלשתין תהיה פינלנד".

ועכשיו לנקודה מכרעת שאבדה, או הודחקה לקרן זווית, לרוב הישראלים. ישראל לא התנקתה מעזה ולא הפסיקה למעשה את הכיבוש, אלא שינתה את אופיו ויצרה מערכת חדשה של שליטה ופיקוח על אנשים וטריטוריה ובהמשך אף הטילה מצור כבד עליה. זה קרה בתהליך די מהיר בעקבות הבחירות הדמוקרטיות בהן ניצח חמאס, שהביאו לסנקציות שונות כולל סגר חלקי של עזה. אחרי השתלטות של חמאס על רצועת עזה ב2007, הגבירה ישראל בספטמבר את המצור באופן משמעותי ומצרים סגרה את מעבר רפיח. המצור מטעם ישראל כלל פיקוח מלא על כניסת אנשים וכל סחורה מהים, מן יבשה ומהאוויר. ישראל צמצמה את מרחב הדיג ביותר מ30 ק"מ ל5.6 ק"מ. פיקוח זה כלל הכנת רשימה של פריטים שנאסר להכניסם לעזה ובכללם פריטי מזון בסיסיים. ב2012 שבזמן המצור התברר ישראל חישבה את מינימום הקלוריות שנדרש כדי להימנע ממשבר הומאניטרי –מספר זה הופחת עוד יותר תוך חישוב והערכה של כמה המזון שמייצרת עזה וכמה מזון צורכים התושבים בהתאם לתרבותם והתקדמים בתחום. כך, למשל, הגדילה ישראל את כמות הסוכר שאישרה להכניס אך הפחיתה בכמות הירקות, מוצרי בשר וחלב. המצור לא אסר רק על הכנסת מלט אלא גם על פריטים חיוניים לחיים נורמליים כמו כסאות גלגלים לנכים, פסטה, צבעים לילדים, נייר וכלי נגינה. כמו כן נאסר כל ייצוא מעזה וכמובן יבוא של מכונות הדרושות למלאכה ותעשייה ולכן קרסה התעשייה הזעירה של עזה ורמת האבטלה הגיעה לעשרות אחוזים. הפגיעה בעזה מבחינה בריאותית, כלכלית, חינוכית ומכל אספקט אחר הייתה עצומה. המצור הוטל כעונש קולקטיבי על האוכלוסייה הפלסטינית כדי להביא אותה לידי הכרה ששלטון חמאס ותמיכה בו מוליכים לאסון. ניסיונות לשבור את המצור על ידי אוניות שבאו מבחוץ נכשלו. כפיתרון לבעיה של מחסור כרוני במוצרים בסיסיים כרו הפלסטינים מנהרות בעיקר לכיוון מצרים (יש המעריכים כ3000) ופיתחו רשת שלימה של הברחות כדי להתגבר על המחסור. ישראל עשתה מאמצים רבים להרוס את המנהרות מכיוון שדרכן הועברו גם נשק ותחמושת לעזה. החל מ2009 היו כמה פעולות של הקלה על המצור בעקבות לחצים שונים. וכאן אני מבקש להציב שאלה לדיון -האם מאבק על הסרת מצור שמשבש לחלוטין את החיים בעזה אינו סיבה להלחם בישראל? (נחשוב על חוויה דומה שחווינו במלחמת השיחרור –המצור על ירושלים- כאשר במקום מנהרות השתמשנו בשיירות שהעבירו מזון ונשק וראינו במצור מציאות לא מתקבלת על הדעת שיש לשבור בכח הזרוע. כך גם היה כאשר מצרים סגרה את מיצרי טיראן ב1956 ו1967 וישראל הרגישה שהיא במצור –סיבה שהאיצה בפתיחת שתי מלחמות).

ד. מחשבות על התחמשות החמאס ודרכי המאבק שלו.

במאבק האלים והפוליטי בין ישראל וחמאס יש אסימטריה אדירה. ישראל היא מדינה עם עוצמה כלכלית אדירה ועם כוח צבאי מהטובים בעולם בעל עליונות כמותית ואיכותית אדירה – מחומש במיטב הנשק החדיש וכל הזמן מתחמש, מתכנן פעולות צבאיות בעזה. במציאות זאת קשה להבין את ההאשמה הישראלית החוזרת שחמאס מתחמש ומחפש שיטות לחימה יצירתיות וחדשות. הרי ישראל עושה את אותו הדבר ובכמות ואיכות גדולות לאין שעור. מדובר במקרה ברור של ניגוד אינטרסים ומטרות טוטאליים, איבה אדירה, מאבק שבו כל צד אינו רואה פיתרון פוליטי באופק ולכן נלחם בכל האמצעים שלדעתו אפשר להשתמש בהם. אם כן, אציג שאלה למחשבה: האם במצב זה אפשר לצפות שהחמאס יקפא על שמריו ויחכה באפס מעשה לעימות עם ישראל? בעימות מחוסלים באופן קבוע אנשים, נפגעים אזרחים ומדי פעם מופצצים אזורים שלמים בהם נהרגים אנשי חמאס כולל אוכלוסיה אזרחית ונגרם הרס רב. במאבק אלים זה חמאס-כמו ישראל- לאחר כל עימות מתכונן לכל סיבוב אלים נוסף – אוגר נשק ומשפר את דרכי הלחימה. הוא מבין שאין לו כוחות שיכולים לעמוד מול צהל בלחימה מסורתית, ולכן דרכו היא לפגוע באוכלוסיה אזרחית בישראל. דרך קשה, נוגדת לחלוטין את חוקי המלחמה ומהווה פשע מלחמה, שפוגעת באזרחים במדינת ישראל וממררת את חייהם. כחלק מהמאבק הזה חמאס בונה מנהרות גם לאספקה צבאית וגם כטקטיקה להתקפה אפשרית נקודתית. צהל יודע על שיטה זאת שהרי בדרך זו גם נחטף ונשבה גלעד שליט. זוהי דרך של חלשים שאין להם מטוסים, טנקים ותותחים. מעטים יודעים שצה"ל היה נכנס באופן קבוע לפעולות עוינות גם בתקופות רגועות כחלק בלתי נפרד מהמאבק והשליטה על עזה. בנוסף ירה בחמושים ולא חמושים ואף חיסל מהאוויר פעילי הזרוע הצבאית- חיסולים שבהם לא פעם נהרגו גם אזרחים.

עם זאת, מנקודת מבט ישראלית כאשר חמאס יורה טילים על אוכלוסיה אזרחית, המדינה לא יכולה להפקיר את ביטחונם של אזרחיה והיא משתמשת בכל האמצעים שברשותה כדי להכריע את האויב ולבנות מציאות בה ייפסק ירי על אזרחים ישראלים. בנקודה זאת ישראל מקבלת תמיכה בקרב ראשי מדינות לא מעטות כולל ארצות הברית וגרמניה שמקבלות את זכותה של ישראל להבטיח את ביטחונה גם בדרכים אלימות (זכות להגן על עצמה). אבל אפשר לשאול שאלה: מה עם הזכות של הפלסטינים לביטחון ומה עם הזכות שלהם להגן על עצמם, כאשר הם נמצאים במצב של כיבוש דורסני מתמשך?

ה. מחשבות על אלימות החמאס

בהקשר זה צריך לדעת שהפעולות האלימות של חמאס אינן מקריות ובלתי מנובאות המתמקדות רק במטרה אחת של הרג יהודים, כפי שמספרת הממשלה. בדרך כלל פעולות אלימות של חמאס נובעות מסיבות שאפשר לנבא אותן מראש. כך למשל מעשי האלימות של החמאס שכלל פיגועי מתאבדים פרצו בעוצמה בעקבות הרצח שבצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בנובמבר 1994 ויותר מאוחר בעקבות החיסול של המהנדס יחיא עיאש בינואר 1996. בחודש יוני 2006 שבר החמאס באופן גלוי את הפסקת האש בתגובה לפעולות יזומות של צה"ל בעזה שגרמו למותם של 16 אזרחים פלסטינים. כאשר צהל הרג 6 לוחמי חמאס ב5 לנובמבר 2008 במנהרה, אפשר היה לנבא שחמאס לא יעבור בשתיקה על המעשה. כך גם בעקבות מאסרים רחבי היקף של אנשי חמאס בגדה אחרי רצח שלושת הנערים ביוני האחרון וכן חיסול פעילי חמאס בעזה.בנקודה הזאת אני מציע לחשוב מהן הסיבות שישראל בוחרת להתחיל במלחמה או ליזום אלימות. האם הניסיון לרצח של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב ב1982, שבוצע על ידי אירגון שולי לא מסונף לאש"ף, הוא סיבה להתחיל מלחמה למרות שהיה הסכם עם אש"ף? האם מארב על גבול לבנון של אנשי חיזבאלה שהרגו חיילים הוא סיבה לצאת למלחמה ב2006? רוב הישראלים יענו שאלה הינן סיבות מספיקות ואכן התמיכה במלחמות שפרצו הייתה גדולה. אם כן, אני מציע לשקול מה הן הסיבות שמצדיקות להתחיל במלחמה, ובשיקול זה יש לקחת בחשבון שהן צריכות להיות יישימות גם לחמאס ולפלסטינים?

גם מנקודת מבט ישראלית חשוב לדעת שכאשר במטכ"ל או בממשלה מחליטים לחסל לוחמים או מחבלים, הם יודעים בוודאות גבוהה שהפעולה תביא לירי על אזרחים בישראל ובכל זאת מחליטים לבצע אותה וכמעט אף יהודי בישראל לא מתרעם על ההחלטה. המאבק עם האויב האכזר החמאסי מחייב פעולות אלימות והציבור בישראל מוכן לסבול אותן למען מניעת פגיעה או למען הרתעה. כך שגם אנחנו לא פעם בהחלטה קרה– למרות הידיעה שפעולה תביא לפגיעה קשה באזרחים ישראלים, מחליטים על פעולת אלימות ודבר המעלה שאלה לדיון: האם אין כאן גם הקרבה של אזרחים למען מטרות עליונות יותר של העם ובאיזו מידה ההקרבה זאת מוצדקת והאם דומה למעשי חמאס?

ועכשיו לנושא של דרכי הלחימה. חמאס נלחם מתוך אוכלוסיה, (בואו נזכור שמטה פיקוד של צה"ל נמצא במרכז תל אביב, בליבה של אוכלוסיה אזרחית) , משתמש במבנים אזרחיים לאחסון נשק, יורה מתוך מרחבים אזרחיים ומשתמש באזרחים כמגן אנושי במטרות הצבאיות שלו. זה נוגד את כל חוקי המוסר ומהווה גורם לפגיעה רחבה באזרחים שנפגעים בפעולות איבה המתרחשות תוך כדי לחימה. יש להוקיע התנהלות זאת של חמאס ואכן חלק גדול מהעולם בצדק רואה בפעולות אלו של חמאס לחימה שמביאה לאבידות קשות בקרב פלסטינים. ההנחה היא שדרך לחימה זאת חייבת להביא לירידה בתמיכה בחמאס בקרב הפלסטינים ובקרב הקהילה הבינלאומית שמוקיעה דרך זאת. אז בואו עכשיו נחשוב רגע על התופעה הקשה מנקודת מבטם של הפלסטינים. אין ספק שרובם אינם מכורים למוות ורוצים לחיות, אבל בכל זאת בעיני רבים מהם מטרות חמאס נתפסות כצודקות וראויות להקרבת חיים. גם אצלם קיימת אמונה בסיסמא הישראלית "טוב למות בעד ארצנו" ולכן אפשר להניח שרוב האוכלוסייה מקבלת את המחיר הנורא כחלק מהמאבק עם מעצמת הרשע הישראלית שהינה בעיניהם כובשת אכזרית. ישראל בעיני הפלסטינים לא רק שבצעה את הנכבה ב1948, אלא ממשיכה מאז בפגיעה שיטתית ומתמשכת בעם הפלסטיני כדי לגזול את אדמתו ולפגוע בו—יש להם הוכחות בלתי מעורערות לתפיסה זאת. ולכן עולה שוב שאלה–אז על מה הפליאה בישראל על עמדותיהם והתנהגותם? –זה נובע מכך שיהודים בישראל אינם מסוגלים לראות את המציאות מן הפרספקטיבה הפלסטינית ותקועים במבטם האתנוצנטרי. גם היהודים במאבקם נגד הבריטים נלחמו מתוך אוכלוסיה אזרחית, החביאו נשק בבתי ספר והתחבאו בתוך ישובים אזרחיים. יתירה מזו במאבקם נגד הערבים בתקופת הישוב אף היו ארגונים יהודיים שהשתמשו בדרכי טרור נלוזות והטרוריסטים של העבר הפכו לגיבורים של היום. זה דרכו של כל עם שנלחם על חרותו. מנקודת מבטם של עמים אם המטרות צודקות, הן מצדיקות את האמצעים הננקטים נגד אויב שנתפס כאכזר. כך עשו האיכרים באל-סלבדור, הכורדים בתורכיה, הצ'צ'נים בצ'צ'ניה, הקתולים בצפון אירלנד. אפשר להרחיב את היריעה ולחשוב על המאבק ההרואי של הרוסים בסטלינגרד ולנינגרד שם האוכלוסייה למרות שסבלה סבל בלתי נתפס, תמכה בכוחות הצבא האדום ועוד עזרה בכל דרך במאבק האיתנים מול האויב הנאצי. כך גם נלחמו הפולנים, הצ'כים, הסרבים, הצרפתים או ההונגרים במאבקם נגד הכובש שלהם. אני משוכנע שאילו היו לכל העמים האלה אמצעי לחימה כמו לכוחות החזקים הם היו ממשתמשים בהם. אבל לחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית אינה רק שיטה, אלא גם השתקפות המציאות בה יש ערבוב בין הלוחמים ואזרחים, בעיקר אם הם תומכים במאבק אלים. זו דרכם של עמים במאבקם על מטרות שנתפסות בעיניהם כקיומיות. בסופו של הדבר עמים מוקירים את ההקרבה של האזרחים ורואים בה מעשה פטריוטי ראוי לכיבוד עליון. למרות הסבל הרב אזרחים מעדיפים במקרים לא מעטים אפילו למות מאשר להיכנע לאויב האכזר. אני מבין שחלומו של צה"ל הינו להלחם נגד חמאס בשיטות לחימה מוכרות כפי שנלחם לפני עשרות שנים נגד צבאות מצרים או סוריה –אבל חלום זה אינו מציאותי, כיון ולחמאס אין את הנשק, כוחות אדם ומבנה למלחמה מהסוג הזה ולכן הוא משתמש בדרכי לחימה שמתאימים לכח קטן ובלתי מחומש יחסית לצה"ל. לא נעים, אבל זה מזכיר את המאבק בין דויד וגולית, רק שכאן נהפכו היוצרות.

ו. מחשבות על יחסי ישראל-חמאס

יחסי ישראל עם חמאס הם יחסים של איבה עזה. חמאס סומן כאויב מאד אכזר ובלתי מתפשר, שואף להשמדת מדינת ישראל עם גוון אנטישמי חזק, שאין לו מגבלות מוסר ולכן איתו יש להלחם רק בכוח הזרוע ואם אפשר יש למחוק אותו מעל פני האדמה. התפיסה של חמאס על ידי ישראל הינה זהה לחלוטין לגישתה כלפי אש"ף במשך שנים רבות.אולם חמאס אינו קבוצה גדולה של לוחמים, או מחבלים כפי שישראל מכנה אותם, אלא כאמור מדובר בתנועה חברתית-דתית-פוליטית עם תמיכה עממית רחבה שרוצה להשיג מטרות חברתיות ופוליטיות כמו כל תנועה חברתית-פוליטית. יתירה מכך, כפי שאומר פרופ' שאול משעל, מומחה עולמי לענייני חמאס: "חמאס רוצה להיות מדינה ככל העמים וליהנות ממה שניתן ליהנות על מנת להיטיב עם האוכלוסייה או עם הקהילה שלו. זה ארגון שבסופו של דבר הוא קהילתי ולא פונדמנטליסטי כמו ארגונים אחרים, שמחפשים רק את הדרך להקריב את עצמם על מנת להרוג כמה שיותר כופרים". תנועה כזאת אי אפשר להשמיד- היא זוכה לתמיכה רבה ברחוב הפלסטיני, כיוון שדרכה מוכיחה את עצמה. קודם כל שימוש באלימות מביא לפגיעה בישראל וכך מקבל הציבור הפלסטיני סיפוק של נקמה על פגיעות בלתי פוסקות של ישראל בפלסטינים והמשך הכיבוש עם כל המשמעויות השליליות שלו. יתירה מזו דרכו של אבו מאזן ששואף לפיתרון הסכסוך בדרך של משא ומתן אינה מביאה את הפירות המצופים ואילו דרכו של חמאס, לא רק שמביאה אבידות לישראל וגורמת נזקים, אלא גם מצליחה להביא ללא מעט הישגים כמו למשל שחרור מחבלים בעסקת שליט.

בנוסף, מבטו של חמאס אינו מצטמצם לראיה מקומית אלא מטרותיו לאומיות שנוגעות לאזור כולו. בעיני הפלסטינים וגם בעיני חלק מהקהילה הבינלאומית חמאס נלחם גם נגד הכיבוש ומציע דרך אלטרנטיבית לדרכו של פתח. צריך לדעת שישראל ממשיכה להיות כוח כובש בגדה שמקיים משטר מפלה, נצלני, ופוגע בכל תחומי החיים הפלסטינים –קראתי לזה OCCUPARTHEID. ישראל, רק כדוגמאות, מפעילה פיקוח על אנשים, סחר וכל פרויקט, נכנסת כרצונה לערים פלסטיניות לאסור אנשים, שולטת על מקורות המים, מגרשת תושבים פלסטינים. (למשל, לפי סוכנות או"ם מאז תחילת המלחמה ב8 ליולי צה"ל ומשטרה פצעו 2139 פלסטינים, הרגו שני ילדים ו15 מבוגרים. בשנת 2013 הרגו 27 ופצעו 3735 פלסטינים). ישראל מבצעת מעשים שנוגדים קודים מוסריים ומהווים פגיעה בזכויות האדם. עם זאת מכנה כל התנגדות לכיבוש אלימה או לא אלימה כפעולה של טרור. בנוסף ישראל לא רק ממשיכה במפעל ההתנחלויות שבעיני הפלסטינים מהווה גזילת שארית אדמתם ופגיעה אנושית במטרותיהם הלאומיות והקיומיות. (אף עם בעולם לא מוותר בקלות על טריטוריה שנחשבת מולדתו. כל העמים שפכו דם שלהם ושל היריב כדי להגן עליה). חמאס משתמש בכיבוש הישראלי כרציונל חשוב לניהול מאבק אלים נגד ישראל. ובמציאות זאת מאבקו של חמאס נתפס על ידי לא מעט אנשים כמוצדק על אף האמנה שלו ודרך הטרור שבחר.

עם זאת, חייבים לדעת שחמאס אינו הומוגני כפי שמציגה אותו ממשלת ישראל. גם בו יש מרחב דעות, יש מאבקי כוח ויש קיצוניים פחות וקיצוניים יותר. גם בחמאס יש מנהיגים שנוטים לקבל מטרות מתונות. כבר בשנת 2003 דיבר שייח' יאסין לראשונה על "תוכנית שלבים", שלפיה יהיה מוכן לקבל מדינה פלסטינית בחלק מארץ ישראל המנדטורית, כצעד ראשון. רבים ראו בהתבטאות זו ניסיון של חמאס לפנות אל הזרם המרכזי הפלסטיני. גם בשנים הבאות רעיון זה חזר ואף הוצעה הודנה –הפסקת אש לזמן ארוך, נעשו הסכמים עם ישראל שכאמור לא תמיד הופרו על ידי חמאס אלא גם על ידי ישראל. ישראל כביכול אינה מכירה בממשלת חמאס, רואה בו ארגון טרוריסטי ומסרבת לקיים איתו כל משא ומתן. זוהי עמדתה הרשמית, אך בפועל ישראל מקיימת קשר עם חמאס באופן עקיף וישיר וכעת נושאת ונותנת איתו על הסכם משמעותי. בחמאס עצמו הושמעו קולות שונים לגבי מה מוכן הארגון לקבל כפיתרון הסכסוך וגם דובר שהסכם עליו יסכים העם יתקבל על ידי חמאס. לכן במדינת ישראל נשמעו במשך השנים קולות שקראו לשאת ולתת עם הארגון—לא רק באקדמיה אלא גם בחוגים אחרים— ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי מתמיד בדעה זו כבר שנים, וכך גם היועץ לשעבר של השב"כ דר' מתי שטיינברג. ארגונים משתנים וגם מנהיגי חמאס ב2010 לדוגמא חלד משעל אמר "האמנה הינה חלק מהיסטוריה ואינה רלונטית יותר, אבל אי אפשר לשנותה מסיבות פנימיות"  וגם איסמאעיל הניה אמר ב2008 שחמאס מוכן לקבל מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ומוכן להציע לישראל הסכם לזמן ארוך. יחסים בין קבוצות מושפעים מהדרך בה קבוצות תופסות האחת את השנייה ובהתאם ליוזמות ופעולות. כמו שיש ספירלה של אסקלציה שבה פעולה אלימה יוצרת פעולה אלימה נגדית כך יש גם ספירלה של דה אסקלציה שבה פעולות של רצון טובות נענות באותו סוג של פעולות. האויב האכזר של אתמול יכול להפוך בתהליך ארוך של התמתנות לשכן שואף שלום של מחר. מי היה מאמין שהכומר יאן פיסלי יוביל בצפון אירלנד את קבוצתו הפרוטסטנטית הקיצונית לפיוס אם הקבוצה הקתולית שתמכה בטרור וילחץ יד עם מנהיג קתולי מרטין מקגינס, שהנהיג את מחתרת הטרור. אפשר גם לחשוב: מי היה מאמין בשנות השישים שבגין ילחץ את ידו של סאדאת, ובשנות השמונים שנתניהו ילחץ את ידו של עראפת.

בנוסף, הדחייה המוחלטת של חמאס כשותף בממשלת הרשות מוזרה, כיוון שבממשלת ישראל עצמה נמצאים כוחות קיצוניים שמטרתם היא השגת ארץ ישראל השלימה והרחבת התנחלויות והם עושים את כל המאמצים כדי לטרפד כל משא ומתן עם הפלסטינים. כוחות האלה נמצאים בליכוד ובמפלגות ימניות אחרות. במציאות בנימין נתניהו שהוא מנהיג ימני אידיאולוגי עם גוון פרגמטי אינו רואה באבו מאזן פרטנר לשיחות שלום ובעצמו מטרפד אפשרות של משא ומתן. מימינה לו בממשלה נמצאים מנהיגים מהשורה הריאשונה שדעותיהם ימניות יותר והינם קיצוניים אפילו במפה הפוליטית של ישראל. לשדולת המתנחלים יש השפעה חזקה ביותר על מהלכי ממשלה והם מצליחים להרחיב את ההתנחלויות גם בזמנים רגישים של משא ומתן. ושוב שאלה: האם ממשלת ישראל אינה מהווה במידה לא מבוטלת השתקפות של ממשלת האיחוד של הרשות הפלסטינית, שכן היא כוללת כוחות ימניים קיצוניים שמציבים מטרות מקסימאליות ואינם רוצים הסכם עם הפלסטינים?

ז. מחשבות על פגיעה בפלסטינים במלחמת עזה

ועכשיו לפגיעה בפלסטינים במלחמה הנוכחית: אי אפשר לשכנע אנשים בעולם שישראל מונעת פגיעה באזרחים. העדויות הרבות שזורמות מוכיחות מעל לכל ספק שאחת המטרות של ישראל בסיבובי האלימות בעזה הינה פגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות של הממשל בעזה, פגיעה רחבה במרקם החיים האזרחיים וזריעת הרס מרבי במטרה לצרוב בתודעה הפלסטינית ששלטון חמאס אכזר, שאינו מתחשב בהם ולכן יש להפסיק לתמוך בו ואף להתנגד לו בגלל ההרס שהוא מביא על עזה. מענין על איזה בסיס נבנתה הנחה זאת לאור הידע המצטבר מסכסוכים אחרים—כפי שכבר כתבתי, אינני מכיר הרבה מקרים שבהם עם קם על ההנהגה שבעיניו נלחמת על מטרה צודקת, ומביאה כבוד לעם בעמידה איתנה מול אויב שרוצה לפגוע בו אנושות.

ההרג וההרס שזרעה ישראל בעזה הוא רחב היקף ובלתי סביר, הרבה מעבר לניסיון פגיעה בלוחמי חמאס, המחבלים. הפגזות והפצצות בריכוזי אוכלוסיה אזרחית— כמו שווקים, או בתי ספר ומסגדים, באים לא רק לפגוע בלוחמי חמאס שאולי נמצאים שם, אלא גם לנקום על ירי רקטות שפוגעות באזרחים בישראל. בישראל נהרגו 70 איש מתוכם 6 אזרחים, נפמעו 1620 חיילים ו684 אזרחים.  דוח של האו"ם מ26 לאוגוסט סופר 2101 הרוגים פלסטינים מתחילת המלחמה שכוללים לפחות 6014 אזרחים ובתוכם 493 ילדים ו253 נשים. משפחות שלימות נמחקו. יותר מ10200 איש נפצעו- בתוכם כ3620 ילדים, 1970 נשים ו368 זקנים. יותר מ475,000 תושבי עזה עזבו את ביתם מתוך כ1,800,000 כלל התושבים, ליותר מ100,000  אנשים נהרס מקום מגוריהם. העיר עזה הפכה לאיי חורבות (לדוגמא נהרסו 15 בתי חולים, 230 בתי ספר, 41 מסגדים, ו14 מתקני אונרא). רק לישראלים, לחלק מהעם היהודי בעולם ולתומכים נלהבים של ישראל אפשר לספר כדברי נתניהו "שצה"ל הוא צבא מוסרי מאין כמוהו, נלחם באויב אכזרמאוד ומנסה להימנע ככל האפשר בפגיעה באזרחים" והם יאמינו. הרבה מאד אנשים בעולם כולל מיעוט מבין היהודים בישראל ראה תמונות, קרא עדויות, קבל הוכחות וחושב אחרת. בישראל התקשרות ברובה נמנעה בדרך כלל מלהציג מידע שיעמוד בניגוד לנרטיב הרשמי של הממשלה.

ח. מחשבות על מלחמת הנרטיבים

אז איך אפשר להבין את הדבקות בנרטיב גם כאשר לא מעטים יודעים שהוא מוטה? צריך לדעת שבנוסף למאבק זה מתקיים גם מאבק איתנים על הנרטיב הכולל ובמיוחד על הנרטיב של "צוק איתן", כפי שמכונה המלחמה בישראל. כל הנהגה מבקשת להציג את מטרותיה כצודקות, את האויב כאכזר. לא מוסרי, בלתי מתחשב באוכלוסיה אזרחית ומוכן להקריב אותה למטרותיו, פוגע באוכלוסיה אזרחית של הצד השני ללא הבחנה ומבצע פשעי מלחמה. מאידך, כל צד רואה את עצמו כמוסרי, שנלחם על הבית, שהינו קורבן במלחמה הזאת, ובסכסוך הארוך באופן כללי. כל הנהגה עושה מאמצים עליונים לשכנע קודם כל את בני העם שלה, ולא פחות מכך, גם את הקהילה הבינלאומית- ואפילו את היריב- במהימנות הנרטיב שלה.

זה מאבק אינטנסיבי לא פחות מהלחימה עצמה- בו כל צד משתמש בכל שיטה אפשרית, כדי לנצח במאבק על הנרטיבים. לכן הוא משקר, מטה, משמיט עובדות לא נוחות, מוסיף פירושים נוחים, מבליט טענות תומכות, סוגר גישה לעיתונאים, מתקיף את מי שמנסים להציג את האירועים באור אחר, מציף את התקשרות במידע תומך ומשתמש באנשי תקשורת שמביעים ומפיצים את הנרטיב של הקבוצה. בנוסף כאשר מדובר בתקשורת של החברה, היא מתגייסת למאמץ התקשרותי ורואה חובה פטריוטית לעזור במאבק הזה ולכן היא מקיימת צנזורה עצמית לגבי ידיעות סותרות ומבליטה את הידיעות התומכות בנרטיב המופץ על ידי ההנהגה. זה קורה בישראל וזה קורה בעזה. וכמובן גם ישראלים-יהודים ויהודים בעולם וגם הפלסטינים מקבלים רובם ללא עוררין את הנרטיב שמונפק על ידי הרשויות כאמת צרופה. האלימות הגואה רק מחזקת אצל כל צד את האמונה שנרטיב זה הינו מהימן.

ט. מחשבות על תוצאות המלחמה

ברור שעם סיום האלימות כל צד יכריז על ניצחון וישראל תאמר שהרסה את המנהרות, שהריסתן הופיעה כמטרה עליונה באמצע המלחמה ואילו הפלסטינים לא רק שעמדו מול כח צבאי באיכות וגודל עולמי, אלא גם יש אפשרות להישגים פוליטיים לא מבוטלים כמו ביטול המצור. ישראל נושאת ונותנת עם האויב שנשבעה שלא תדבר איתו. אך אין ספק שזאת דרך נכונה לדעתי במיוחד שהפעם הרשות משחקת תפקיד במשא ומתן- כיוון שעם אויב עושים שלום דרך משא ומתן ולא עם חברים. חמאס עלה כשחקן ראשי בסדר החדש שמתגבש. גם אם ביצוע ההסכם העתידי ייעשה דרך הרשות ובפיקוח שלה, הרי שבעיני העם הפלסטיני דבר אחד ברור לאור סיום המלחמה -הישגים פוליטיים משיגים רק דרך אלימות. ישראל כמובן עושה מאמצים עליונים כדי למנוע תובנה זאת, אך עם זאת אינה מוכנה לבצע פעולות משמעותיות שמסיגות את הכיבוש במשא ומתן או כפעולה חד צדדית של רצון טוב. היא פועלת לפי החוק האנושי הכללי שאדם, קולקטיב או עם אינם נותנים טריטוריה, זכויות, כוח, משאבים, או או כל דבר קונקרטי או סמלי -גם אם נלקחו באופן לא מוסרי או לא צודק -מתוך  רצון, ללא פעולות של מאבק. אז לא מפליא הדבר שישראל לא מוכנה לוותר על מרכיבי הכיבוש מתוך ערכים של מוסר או אפילו כפשרה במשא ומתן. היא עושה ותעשה זאת רק כאשר המנהיגים יבינו שמחיר הכיבוש הוא גבוה, בלתי נסבל ועולה על המחיר שמשלמים בהמשכותו.

את ההקלות שייעשו בסופו של הדבר, ישראל יכלה לבצע בלי מלחמה, אפילו דרך אבו מאזן ולזכות לשיפור היחסים הם הפלסטינים ועם העולם. יתירה מכך בדרך שנוהלה הפוליטיקה בישראל נפגעו קשות היחסים עם הממשל בארצות הברית שתוצאותיו קשה להעריך. כעת היא הרחיבה את השנאה הפלסטינית, המריצה פעולות נקם לעתיד ודרדרה את מעמדה בעולם לשפל חדש. ואולם כעת יש עדין הזדמנות לזקוף את הישגי המלחמה של הפלסטינים לזכות הרשות הפלסטינית שיצאה נפגעת מאד בעיני הקולקטיב הפלסטיני. עם כל זאת, המלחמה -שהינה אירוע מכונן בגלל הרקע לפריצתה, דרך ניהולה ותוצאותיה עם האירועים והתהליכים שעוברים על מזרח התיכון- יכולה להיות זרז לכך שלפחות חלק נוסף מההנהגה הישראלית וגם מהציבור יבינו כמו אהוד אולמרט וציפי ליבני בזמנו שבסכסוך שלנו החברה היהודית בישראל עלולה לשלם מחיר בלתי נסבל לקיומו של העם היהודי במדינת ישראל ושאין דרך לצרוב את התודעה הפלסטינית כדי שיקבלו את תנאי ישראל. אי אפשר לסיים את הסכסוך באלימות מתמשכת או אפילו בפעולה צבאית כוחנית דרסטית שיש לה משמעויות קשות, כפי שעורגים אליה כמה אנשים בישראל כאשר הם חושבים על האפשרויות שהיו ב1948. סכסוך מהסוג שלנו בעידן הנוכחי שבו מעורב העם היהודי עם ההיסטוריה שלו ושבו קהילה בינלאומית לא רק עוקבת בעירנות אחרי הסכסוך, אלא גם מציבה לו גבולות התנהגות ברורים, יכול להסתיים רק בהבנות והסכמים הדדיים שיספקו את הצרכים של שתי החברות, או אם לא לא יגיעו להסכם, בטווח ארוך הוא ייגמר בנזקים קשים למהותה של מדינת ישראל. יש לישראל פרטנר לתהליך השלום שמייצג את הפלסטינים ואף מסוגל להביא את החמאס תחת אוהל התהליך. אך לשם סיום מסע ארוך זה חייב להיות פרטנר גם בצד הישראלי שיפרד מהחלומות של ארץ ישראל השלימה, יסתכל על המציאות במבט כולל שבו נמצאים גם פלסטינים עם הצרכים שלהם, ויבין שהסכם שלום משרת מאד גם את מדינת ישראל כיוון והינו גם אינטרס ישראלי ממעלה ריאשונה. הסכם כזה יישנה באופן דרמטי את החיים  בישראל במשך הזמן, גם אם התקופה הריאשונה תיהיה קשה ואף אלימה. אפשר להתחיל את התהליך בדרכים שונות כדי ליצור אקלים מתאים: אפשר להפסיק את ההסתה וכל צד במקום להאשים את הצד השני יבדוק את עצמו כיצד המסרים שלו בערוצי התקשורת השונים מגבירה את הסכסוך. צריך להפסיק את ההתנחוליות שהן הרסניות לקידום כל תוכנית של שלום. צריך גם למחוק את המנטליות של כובש שמפקח על כל תחומי החיים של הפלסטינים ולתת להם מרחב מחיה רחב ועצמאי בתחומי כלכלה, תעשייה, מסחר, ותנועה. כמובן שכל המהלכים האלה אינם יכולים להוות מטרה לכשעצמם אלא רקע למהלך פוליטי רציני של משא ומתן שיביא שלום לאיזור מוכה אלימות.

אם המלחמה הנוכחית תביא לידי הכרה זאת בקרב לפחות ראש הממשלה והוא יחליט בנחישות להוביל מהלכים חדשים של תהליך שלום, אז אולי יסתכלו על המלחמה הזאת בעוד עשרות ומאות שנים כאירוע שפתח פתח לזמנים של שלום.

סיכום

לסיום, בגילוי נאות אני מבקש לציין שאני כותב את הניתוח הזה בהיותי איש שמאל גאה שאוהב את ארצו ואת החברה בה אני חי. אני נזעק לא פעם כאשר אני מזהה סטייה של הממשלה, של מוסדותיה או של החברה  מדרך המוסר של הנביאים אשר שימשו מצפן מוסרי לעם ישראל לפני יותר מאלפיים שנה ומדרך הערכים המוסריים שמתבססים בקהילה הבינלאומית שמנסה במאמץ רב לקבוע קודים חדשים להתנהלות של עמים. אני מאמין גם בחובה של פטריוטיזם קונסטרוקטיבי שמעודד ביקורת בונה כדי שהעמים יכירו את דרכם ויימנעו מדרכים הרסניות לא מוסריות שפוגעות בקבוצות אחרות, הורסות את המרקם הדמוקרטי של חברתם, וגורמות לנזקים רבים (כך אני מגדיר ציוני נאמן ללאומיות היהודית). רק כך אפשר להגיע לדיון פתוח ופורה על דרכה של החברה ולהעריך את מצבה. כל זה כנגד פטריוטיזם עיוור שבו בני החברה מקבלים בלי מחשבה כל מדיניות או מעשה של הממשלה כפעולה פטריוטית ומונעים דיון חופשי לגביהם. אינני מבין כיצד ישראלים מעריכים וגם מריעים לביקורת שמשמיעים איראנים או סינים על ממשלתם ואינם בשום פנים ואופן לשמוע ביקרות על התנהלותה של ממשלתם או צבא בישראל. יתירה מכך מדוע שצרפתים או בני עמים אחרים ידווחו על אנטישמיות המתרחשת במדינתם, כאשר דיווח הזה משחיר את החברה, בזמן שממשלת ישראל עושה מאמצים כבירים כדי לעצור דיווח על פגיעות קשות בזכויות האדם שמתבצעות על ידיה או בידיעתה? ישראל כל הזמן גם מפנה את המבקרים שלה לאלימות שקורית בסוריה ובעיראק ואינה יכולה להבין שמדינת ישראל הציבה סטנדרטים גבוהים מאד לעצמה מראשית הקמתה –להיות "אור לגויים" -וכעת הקהילה הבינלאומית רוצה לפרוע את השטר ממדינה שמתגאה כל הזמן על היותה דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון.

הרבה אנשים מקבלים את דבריו של הסנטור האמריקאי ממיזורי קרל שורז (Carl Schurz) שנאמרו בסנאט ב1872  באופן פשטני ועם קיצור .

My country, right or wrong"

אלא שהמשך המשפט אומר "and if wrong, to be set right

ב-1899 הוא הרחיב את הרעיון ואמר:

“I confidently trust that the American people will prove themselves … too wise not to detect the false pride or the dangerous ambitions or the selfish schemes which so often hide themselves under that deceptive cry of mock patriotism: ‘Our country, right or wrong!’ They will not fail to recognize that our dignity, our free institutions and the peace and welfare of this and coming generations of Americans will be secure only as we cling to the watchword of true patriotism: ‘Our country—when right to be kept right; when wrong to be put right.’”—

דברים נאורים אלה של הסנטור שנאמרו לפני יותר ממאה שנה  צריכים לעמוד כמגדלור לחברה בישראל וליהודים בעולם כקו מנחה לגבי התייחסותם למדיניות הממשלה בישראל ומעשיה. רק ביקורת בונה וזרימה חופשית של מידע יכולים לפקוח את העיניים לחברה שמשלמת מחירים אנושיים, פסיכולוגיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים גבוהים מאד (גם אם הורגלה לחשוב שחיי הסכסוך בישראל הם נורמאליים). מצב של סכסוך בלתי נשלט נמשך עשרות רבות של שנים והוא מטביע את חותמו ההרסני על כל תחחומי החיים, בלי שהחברה נותנת על כך את הדעת באופן מעמיק. מצב זה לא דומה במדינות אחרות באירופה או באמריקה הצפונית ששם הסכסוכים הם זמניים והחברה יכולה להביט אחורה בביקורתיות. אצלינו קשה מאד להביט במבט ביקורתי לא רק בגלל שהמוסדות הרשמיים מביעים אי שביעות רצון כאשר הוא מופיע וגם באופן פעיל מונעים אותו, אלא גם משום שמשך הארוך של הסכסוך הבנה והשריש את תפיסת העולם של יהודים רבים באופן של קבלה ללא ביקורת את הכיוון שמתווה האליטה השילטונית והביטחונית, בעיקר בתקופות מתח ביטחוני.

לסיום, אין לקבל כאמת גרידא את החיבור הזה אלא הוא נכתב כדי לעורר את הסקרנות האנושית לבדוק, לחקור, ולדון בדברים שנכתבו. הם נוגעים ללב הקיום שלנו, לדרך שבה הולכת החברה. דרך זאת לא רק קובעת את מהות חיינו והתנסותינו, אלא גם מעצבות את העתיד של הדורות הבאים—ילדינו ונכדינו. חשוב לכן לדון ולשקול את כל האלטרנטיבות שקיימות כדי להבין מהי הדרך הטובה, או אולי מהי הדרך הפחות מזיקה, עבור התוחלת של שני העמים שנאבקים ונאנקים—כיוון ואני מאמין שגורלם קשור –שלום יביא לשניהם עתיד טוב יותר.

דניאל בר-טל הינו פרופסור לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב



מענין שלמרות שאלפי אנשים היו עדים לתקריות אלימות במאבק על שטחים מפורזים, כולם הטילו על עצמם צנזורה עצמית ולא מתקנים את הנרטיב שמסופר על ידי מקורות רשמיים. רק משה דיין פעם אחד שבר את השתיקה בנושא זה. [1]

אודות מרצ

צוות האינטרנט של מרצ. שועלי רשת מהשמאל שעושים הכול בשביל לדחוף את מרצ כמה שיותר קדימה. 


Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243762332Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb