Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
General Articles
The Decline of Israeli Contribution to Holocaust Studies: Possible Explanation


 

30.06.2020

Editorial Note

 

A new report by the Israel Academy of Sciences and Humanities on the quality of Holocaust education in academic institutions has shown a decline in the number of researchers who focus on core issues of the Holocaust, a decline in the quality of Holocaust research, and a lack of courses in the field.

 

The report is based on a survey using data from 19 academic institutions. The committee of experts that wrote this report found that in 2018, some 218 Holocaust-related courses were taught to students at all levels. However, only 53 courses have dealt directly with the Holocaust, while the others focused on Holocaust commemoration and representation, as well as general historical context. Such scholarships often address "softer" aspects of the discourse, and have postmodernist influences, rather than the stiffer methods of historical research.  According to the report, this is caused by several factors: the decline in humanities and social science research, lack of historical knowledge among the younger researchers, and weakness in knowledge of European languages. 

 

The report mentions a letter from Prof. Galili Shahar, Prof. Daniel Baltman, and Prof. Amos Goldberg, to explain that "The field of Holocaust Studies is a chapter within the studies of Jewish History and Peoples' World. It should be taught from the broad historical contexts, in critical and comparative views. It is part of General History, Jewish Studies, Comparative Literature, and Philosophy, and is connected to Islamic and Middle Eastern Studies and Postcolonial studies." The letter also referred to the "need to examine the narratives of all sorts, and critically examine the accepted narratives of scholars and lecturers in Israel." 

 

According to the report, the Genocide theme is at the center of the curriculum at the Hebrew University, run by Prof. Baltman and Prof. Goldberg and is entitled "Holocaust Studies, Genocide and Mass Violence." It aims to "bring students to a broad integrative understanding of the historical phenomenon of genocide and mass violence, in which the Holocaust is a major event. Because the field is distinctly interdisciplinary, it is taught in the various faculties and departments of the Hebrew University in Jerusalem, and the studies are performed in the forum of Holocaust Studies, Genocide and Mass Violence, which is attended by some 30 graduate students. The program aims to train students whose history of genocide is an integral part of their education". However, most of the curriculum and research students focus on the current cultural connections to Holocaust research.

 

The report notes the larger debate – the place of the Holocaust - between the particular to the universal, and between the uniqueness to a sequence of genocides.

 

In the recommendation section, the committee advised universities to recruit at least three or four research positions devoted to Holocaust studies.

 

The report also warns of the politicization of Holocaust research. 

 

IAM has periodically reported on the politicization of the Holocaust.   Amos Goldberg is a leading exponent of this trend, and one of the architects of the Holocaust-Nakba equivalence. IAM reported on Goldberg that he is "Protecting Holocaust Denial for Political Gains," when he co-authored a book which compared the Nakba to the Holocaust, ostensibly, because this is the only way for Palestinians to relate to the Holocaust.  The book stated that Palestinians view the Holocaust "as a deliberate distraction from their own suffering or as an event of which they themselves are the ultimate victims. As such, both the Holocaust and the Nakba, as dominant national narratives, serve to bolster exclusive identities within the two groups. For the most part, each group sees its own catastrophe as a unique event and seeks to devalue or even deny the catastrophe of the other. These two national narratives are, in fact, connected to two far greater narratives embraced by contemporary global culture."

 

The so-called "comparative studies" of the Holocaust are another way in which Holocaust scholars push their political agenda, as IAM reported in length. For example, Alon Confino and Amos Goldberg have recently published an article, "To understand Zionism, we must listen to the voices of its victims.”  For them, "the relationship between postcolonial studies and the study of antisemitism is both important and in need of development." Because "the contemporary discourse on antisemitism ignores the colonial aspects of Israel and Zionism."  The authors cite a claim that "a renewed Arab antisemitism was little more than Zionist propaganda." From the Arab perspective they were right, "Zionism dispelled them from their land, and the movement’s adherents should be regarded as the side that waged war on the local population." In other words, Israel "is a settler colonial project that has created a hierarchical relationship between Jews and Palestinians based on segregation and discrimination."  For the authors, there is a concept of apartheid, "Israel is a powerful state, a wrongdoer, and an occupier. Jews, like all human beings, can be both victims and victimizers." Therefore, it bestows on Jews "a double responsibility: to fight antisemitism worldwide while, as Israelis, to bear responsibility for crimes against the Palestinians."  Since they are scholars of the Holocaust, their research taught them that "Stemming from the Holocaust and from the experience of European colonialism, listening to these voices has been acknowledged as a universal moral imperative beyond the Holocaust." As can be seen this trend is minimizing the Holocaust.

 

Such writing has angered Professor Israel W. Charny, of the Department of Psychology at the Hebrew University, and the co-founder of the Institute on the Holocaust & Genocide in Jerusalem.  Charny named this trend Genocide DenialIn his 2016 article, "Holocaust Minimization, Anti-Israel Themes and Antisemitism: Bias at the Journal of Genocide Research,” Charny felt that the renowned academic journal, the Journal of Genocide Research (JGR) should not publish work that minimizes the Holocaust or promote anti-Israel and antisemitic ideas. As a result, Charny's accusations prompted Goldberg to mount an all-out attack against Charny. However, Charny recently found even more Holocaust minimizations by these scholars. The Journal of Contemporary Antisemitism has now published Charny's new article

 

Unfortunately, the report by the Israel Academy of Sciences and Humanities does not mention the Holocaust minimization espoused by Goldberg, Confino and ilk, it only warns of politization. It behooves the academic institutions that new recruits dedicate to research core Holocaust issues, rather than using their paid positions to bash Israel for political gains.

 





 



https://www.israelhayom.com/2020/06/15/never-forget-report-warns-holocaust-studies-neglected-in-israel/  

Never forget? Report warns Holocaust studies neglected in Israel

Israel Academy of Sciences and Humanities says Israel used to be at the vanguard of Holocaust research but is now slipping due to an overall decline in emphasis on the humanities and social sciences and a lack of historical knowledge among young researchers.

By  Noam Dvir
 
Published on  06-15-2020


A new report on Holocaust education in Israel's universities and colleges points out a lack of academics who focus on core issues of the Holocaust; systematic ignoring of the Holocaust as it affected the Jews of the Netherlands, France and Belgium; and a lack of researchers and lecturers who focus on the Holocaust in the Balkans and in North Africa.

The report, authored by a special committee of the Israel Academy of Sciences and Humanities, indicates a notable drop in the level and quality of Holocaust research in Israel; a lack of courses and studies in the field; and warns that twisted use is being made of Holocaust research.

The committee based its findings on data from 19 academic institutions and found that in the past two years, 218 courses relevant to the committee's research were taught to BA, MA, and PhD students. However, only 53 of those courses dealt with the Holocaust directly, while the rest focused on historical context and issues of commemoration and representation. The report expresses concern that both researchers and students appear to prefer to focus on commemorating the Holocaust rather than delving into it and the surrounding historical events. The committee found this to be especially true among the young generation of researchers.

An entire chapter of the report is devoted to the decline in Israeli contributions to international academic discourse about the Holocaust. Committee members said that in their opinion, this was the result of a general decline in humanities and social science research at Israel's universities, as well as a lack of historical knowledge among young researchers, as well as an ignorance of European languages.

"For years, Israeli academia stood at the vanguard of Holocaust research, but in recent years there has been a visible decline in the contribution of Israeli researchers to international discourse in the field," the report states.

"The Holocaust, especially the events themselves, is at the center of international academic and research activity. Today, more than in the past, researchers from abroad are delving into the internal lives of the Jews, whereas Israeli academia has lost its seniority, even when it comes to the main area of researching the history of the Holocaust," the report warns.

The committee recommended, among other things, that universities in Israel add three to four research positions devoted to Holocaust studies.


=======================================================================


https://theworldnews.net/il-news/national-academy-of-sciences-israel-no-longer-leads-the-world-in-holocaust-research  


 

6/15/2020, 12:52:16 AM HAARETZ

National Academy of Sciences: Israel no longer leads the world in Holocaust research

Israel is at risk of losing its primacy in the field of Holocaust research, according to a comprehensive report the Israel National Academy of Sciences issued Sunday on the state of Holocaust studies in Israeli universities and colleges.

According to the report, fewer Israeli scholars are delving into the core issues associated with Holocaust research – like Nazism, racism, antisemitism and relevant events before and after the Shoah – and are focusing on more tangential topics, like Holocaust commemoration and representation. While for years Israel was at the forefront of Holocaust research, “In recent years there is a marked erosion in the contribution of Israeli scholars to the international academic discourse in the field,” the report says.

The academy’s committee to examine Holocaust studies in Israel convened between 2017 and 2019, conducting a comprehensive review of Holocaust research and academic instruction in Israel. The committee comprised Profs. Israel Bartal, Shlomo Avineri, Yehuda Bauer, Havi Ben-Sasson Dreifuss, Shulamit Volkov and Dina Porat.

According to the report’s authors, the erosion of Israel’s status in this field is linked to the general devaluation of humanities studies in the country’s universities; younger researchers are less likely to want to deal with challenges like analyzing archival sources, learning foreign languages and becoming familiar with the broad contexts that Holocaust research requires.

Young Holocaust researchers often “lack the broad horizon of historical knowledge linked to the study of basic European history” of recent centuries, as well as familiarity with European history since the early Christian era, “which leads to a disconnect between the events of the Shoah and the broader historical context.” The report states that the younger generation of researchers “is no longer ‘at home’ with the various European languages and cultures.”

These deficiencies, the report’s authors say, has “led to a preference for ‘softer’ types of discourse ... instead of acquiring professional skills in the tougher methodologies of archival historical research.” They argue that “This phenomenon runs contrary to the scholarly trends throughout the world: The Holocaust – in particular the events themselves – is at the center of international activity and research. ... Scholars abroad nowadays, more than in the past, are studying the Jews’ inner world. Even in this type of research, Israeli academia has lost its leadership role.”

The committee examined more than 250 academic courses related to the Holocaust studied in 19 academic institutions. More than half the relevant courses deal with commemoration and representation of the Shoah, while only a minority deal with the “core topics” of Holocaust research. The report’s authors point out that there are important topics are almost totally absent from the academic courses; for example, there is almost no study of the Balkan, North African, or Allied countries, and there are almost no courses on the Jewish and Zionist youth movements during the Holocaust. Another topic missing is the link between the Holocaust and World War II as a conflict. The authors note that this topic is also poorly addressed abroad. “There is rift between the study and academic instruction about World War II and Holocaust studies,” the report states.

The authors say that it isn’t clear if there is any continuity between the undergraduate and graduate studies in this field that will give students “a full picture” of Holocaust history and research. “None of the academic institutions succeeds in giving its students a broad and comprehensive picture of the field,” they write. Some institutions, they add, don’t have a single faculty member actively researching the Holocaust’s core topics. “This means there isn’t a single Israeli academic institution where one can become proficient in the in-depth study of the Holocaust.”

The decreasing number of Holocaust researchers on faculties has led to a reduction in the topics studied as well as in the opinions and research approaches to Holocaust research. This has a detrimental effect on students and young researchers. “The training and development of a young, educated and critical researcher requires exposure to a variety of opinions, research methods, worldviews and more,” the authors write, “Only such academic enrichment – which essentially does not exist today in Holocaust research at any of the Israeli universities – can encourage young researchers to pave their own unique and independent research path.”

The committee also examined dozens of recent doctoral theses on the Holocaust. Of the 50 works, 30 dealt topics relating to the period after World War II, like memorializing the victims, recovery from the horrors of the Shoah, and various means of coping with the past, like art. Less than 20 works dealt with core issues, and most of those were also focused on the victims. Only a handful of works dealt with topics like the perspective of the Germans and their collaborators, or World War II on the Asian front. “The research focus on the Jews is understandable, but other questions ... are being pushed to the margins,” they wrote.

The report recommends that students interested in Holocaust research be given guidance that will direct them to suitable courses in different departments and to language training. The authors recommend that the Academy of Sciences approach the Education Ministry and suggest an initiative for language study in high schools, “Studies whose importance go way beyond advancing Holocaust research in Israel.” The also recommend an inter-university program that will give research students exposure to a variety of topics, research methods and opinions in Holocaust research, and to set up a national forum for student researchers in the field. They also suggest that every university allocate three to four faculty positions in the coming years to Holocaust researchers.

The authors also expressed the hope that Israeli researchers “will be careful not to give credence to tendentious distortions of history by governments, government agencies or quasi-government agencies that reduce the direct or indirect extent of responsibility of states or peoples for the Holocaust.”


======================================================================

https://academy.ac.il/Index3/Entry.aspx?nodeId=769&entryId=21078  

דוח מצב תחום לימודי השואה באוניברסיטאות המחקר ובמכללות בישראל

 
תקציר
 
1. בדיקת תחום חקר השואה והוראתה מעלה כי מדובר בנושא מרכזי המופיע במישרין ובעקיפין במגוון מסגרות ובתחומי פעילות שונים של מוסדות אקדמיים בישראל. המנעד הרחב – הן של העשייה האקדמית והן של הנושאים השונים העומדים במרכזה – דורש הגדרה ברורה של התחום ומיפוי מרחבי הפעילות הנכללים בו. השואה הייתה אירוע חסר תקדים, שבמהלכו ניסו גרמניה הנאצית ושותפיה להשמיד את העם היהודי ולחסל את מטעניו הרוחניים ואת עולם ערכיו. מעשים אלו נבעו מהאידאולוגיה האנטישמית הנאצית שראתה ביהודים סכנה קיומית לגרמניה ואיום ממשי על אירופה ועל האנושות כולה, אך הם גם היו נטועים בהיסטוריה האירופית ובמציאות הקיום של מדינות הלאום במאה העשרים.
הוועדה מיפתה את הפעילויות במוסדות המחקר וההוראה על פי המידע שנאסף בשלושה מישורים: א. חקר השואה – חקר רדיפת היהודים ורציחתם על ידי גרמניה הנאצית ושותפיה בשנים 1933–1945, וכן הפעילות האינטנסיבית באותן שנים לעקירת נכסי הרוח היהודיים ולביטול השפעותיה של התרבות היהודית על החברות הסובבות; ב. הקשרים היסטוריים ואידאולוגיים שהכרתם והבנתם חיוניות לקיום חקר השואה: נאציזם, גזענות, אנטישמיות, אירופה במאה העשרים, מלחמת העולם השנייה, רציחות עם, אירועים רלוונטיים טרם השואה ולאחר סיומה; ג. עיצוב זיכרון השואה – פעולות הנצחה ועשייה חינוכית הנוגעות לדרך עיבודם של אירועים אלו לאחר השואה וכן חקר דרך ייצוגם של אירועי השואה, הקשריה ודרכי הנצחתה במדיה ובתחומים שונים ומגוונים.
 
2. מחלק מהחומרים שהוגשו לוועדה עולה מחלוקת יסודית בקהילת החוקרים הישראלית – בין אלה שסבורים שיש לחקור את השואה כתחום דעת העומד בפני עצמו לבין אלה הסבורים שיש לשלב את מחקר השואה בהכרח בלימודי הג'נוסייד (רצח עם). עמדות אלו נושקות לוויכוח הניטש בין החוקרים בתחום בשאלה אם השואה היא בעלת היבטים ייחודיים וחסרי תקדים או אירוע שהוא חלק מרצף של רציחות עם. הוועדה בחנה את השאלה כיצד (אם בכלל) משתקפים במחקר ובהוראה הוויכוח המחקרי בין הדגש הציוני-לאומי לבין זה האוניברסלי-כללי וכן הוויכוח בין הטענה בדבר חוסר תקדימיותה של השואה לבין ראייתה כאירוע שהוא חלק מרצף של רציחות עם. הבחינה העלתה כי מיפוי הקורסים שנלמדו בשנת 2018 בארץ אינו מאפשר לקבוע בוודאות כיצד משתקפים הוויכוחים בין החוקרים בהוראה האקדמית. לכאורה אפשר לומר שבאוניברסיטה העברית בירושלים ההוראה שואפת לעסוק בשואה במסגרת רציחות עם ואלימות המונית אף שגם במוסד זה רוב הקורסים עוסקים בפועל בשואה; במוסדות האחרים אין ניסיון להציב את השואה בהקשר זה, והרוב המכריע של הקורסים בנושא השואה הנלמדים בהם מצביע על התמקדות בהיבטים היהודיים. אולם יש להדגיש כי כותרות הקורסים אינן מלמדות על תוכניהם. ייתכן שהשיעורים מגוונים יותר ונעים בין שתי השיטות.
 
3. הוועדה מצאה כי האקדמיה הישראלית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בחקר השואה ובהוראתה. עם זאת הדוח עומד על נטייתם של חוקרים מן הדור הצעיר לעסוק בשאלות של זיכרון והנצחה יותר מבנושאי ליבה של חקר השואה. כמו כן חקר ההקשרים ההיסטוריים הוא ספורדי בלבד. הפעילות המחקרית במכונים השונים, אם זה באוניברסיטאות ואם מחוצה להן, מאזנת במשהו את הנטייה הזו. מן המידע שנבדק העלתה הוועדה כי רוב החוקרים בתחום, הן אלה העוסקים בזיכרון והן אלה החוקרים בליבת נושא השואה, מתמקדים בנושאים מוגבלים וקונוונציונליים למדי. הם מתרחקים משאלות מקיפות או מנושאים בעלי מצע תאורטי או מתודולוגי חדשני. ההתמקדות המחקרית ביהודים אומנם מובנת, אך שאלות אחרות, הקשורות במבצעים למשל או בקורבנות שואה מקבוצות אוכלוסייה שונות, נדחקות לשוליים.
 
4. הפעילות המחקרית הנרחבת בתחום איננה, כאמור קודם, מאוזנת ואיננה מעמיקה. הוועדה מביעה חשש כי חוסר האיזון הזה מעמיד בספק את המשך קיומה של קהילה אקדמית תוססת בעלת מעמד אקדמי בין-לאומי מוביל. במשך שנים עמדה האקדמיה הישראלית בחזית מחקר השואה, אך בשנים האחרונות ניכרת נסיגה של ממש בתרומת חוקרים ישראלים לשיח האקדמי הבין-לאומי בתחום. הסיבות לכך נעוצות בין השאר בפיחות הכללי שחל במדעי הרוח באוניברסיטאות הישראליות ובאתגרים הייחודיים שחקר השואה מציב בפני תלמידי מחקר ישראלים, ובהם לימוד שפות, ניתוח מקורות ארכיוניים, היעדר חשיפה למגוון דעות וחוסר הכרת הקשרים רחבים. כמו כן יש לציין את השפעותיה של מגמה רווחת במחקר העכשווי – להעדיף עיסוק בהיבטי הייצוג של אירועים היסטוריים במקום דיון ב"מה שהיה באמת". מגמה זו קבעה את דרך רכישת כלי המחקר ושינתה את דרכי הכנת התשתית המתודולוגית. בעקבות זאת הגיע המחקר למצב שתואר בסעיף הקודם: מחד התמקדות פחותה בנושא הליבה ובהקשריו ההיסטוריים והאידאולוגיים, הדורשים שליטה בשפות ועיון במסמכים ארכיוניים, ומאידך פנייה רבה יותר להיבטים שונים של הנצחת השואה וייצוגיה. תופעה זו הפוכה למגמות המחקריות ברחבי העולם: השואה – בעיקר האירועים עצמם – עומדת במרכז הפעילות האקדמית והמחקרית הבין-לאומית. חוקרים בחו"ל עוסקים היום, יותר מבעבר, בחקר חייהם הפנימיים של יהודים. האקדמיה הישראלית איבדה את הבכורה אפילו בעיסוק המרכזי הזה בחקר תולדות השואה.
 
5. מספר הקורסים האקדמיים בנושא השואה שפרטיהם נמסרו לוועדה גדול מ-250, ומתוכם 218 היו רלוונטיים למנדט שנמסר לוועדה. 218 הקורסים הללו נלמדים ב-19 מוסדות. מיפוי הוראת השואה על פי נושאים מלמד כי 53 קורסים מוקדשים לשואה, 40 קורסים עוסקים בהקשרים ההיסטוריים של תקופה זו, ו-125 דנים בשאלות של הנצחה וייצוג. הוועדה מצאה אפוא כי הוראת נושאי הליבה אינה עומדת במרכז ביחס להוראת ייצוגי השואה והקשריה. הקורסים הכלולים בחומר שבחנה הוועדה מתחלקים לכאלה שנועדו לתלמידי התואר הראשון, התואר השני והדוקטורט ולקורסים המשותפים לכולם. על אף הקושי לקבוע עד כמה הקורסים הללו מציעים המשכיות מתוכננת ועקיבה בין לימודי תואר אחד למשנהו בתוך כל מוסד (מדובר באוניברסיטאות בלבד, שכן המכללות מעניקות רק תואר ראשון), ברור כי מנעד הנושאים הנלמדים במוסדות הישראליים אינו מספק לחוקר העתידי בחינה שיטתית ומקיפה של השואה ואינו מקנה לתלמידים תמונה רחבה ומקיפה של התחום. ההוראה מתמקדת רק בכמה מוקדים: תוכניים, גאוגרפיים וכרונולוגיים. לכן כמעט אין הוראת רצף היסטורי וגאוגרפי שלם העוסק בתקופה זו. משמעות הדבר היא שאין אף מוסד אקדמי אחד בישראל שבו ניתן להתמחות ביסודיות ולעומק בחקר השואה.
 
6. על אף העיסוק הניכר בהנצחת השואה ובייצוגיה בבדיקת הוועדה לא נמצאו הוראה נוכחית או מחקר עכשווי בעלי משמעות המנסים, במפורש, לבחון את השפעת השואה על החברה הישראלית. הנושא אינו משתקף בתוכניות המחקר המתוארות בחומר שנבדק אלא חלקית בלבד, למשל השפעתה על המשפט הישראלי. עם זאת קיימת ביבליוגרפיה שלמה של ספרים ומאמרים שפורסמו בארץ ובחו"ל, שעניינם השפעת השואה על החברה הישראלית. אין לוועדה הסבר לפער בין מה שעולה מן הבדיקה לבין ריבוי הפרסומים המחקריים בנושא. שאלה שנשאלת היא אם קיימים בארץ חוקרים אקדמיים היכולים ללמד ולהדריך מחקר בנושא השפעת השואה על החברה הישראלית. בחומר הביבליוגרפי מצויים שמות של כמה סוציולוגים, אנשי משפט, מומחים לאומנות הקשורה לשואה ואפילו מוסיקה. נראה כי חוקרים אלו עשויים לתת מענה, ולו חלקי, לחסר זה במצב הקיים.
 
7. יש לעשות לתיקון כמה חולשות במחקר השואה ובהוראתה במוסדות האקדמיים בארץ, שעליהן הצביעה הוועדה. אנו ממליצים על פעולות העשויות להבטיח את המשכו של מחקר מדעי ברמה גבוהה הן מבחינת התכנים והן מבחינת המתודולוגיה, ולקדם הוראה אקדמית מעמיקה של התחום:
 
א. הקניית הכישורים, הכלים והמתודות – דיסציפלינריים, לשוניים, התמחות רגיונלית וכו' – הנחוצים לחוקרי השואה בעתיד כדי להתמודד עם האתגרים המורכבים של הנושא ברמה המחקרית הגבוהה ביותר; חיזוק תשתית המחקר וההוראה בתחומים חיוניים לחקר השואה;
 
ב. הקמת מערכת ייעוץ לתלמידים המתעתדים לחקור בנושאי שואה שתציע תוכנית מובנית להתמחות (קורסים מתאימים בחוגים שונים, הכשרה לשונית בארץ ובחו"ל וכו') והקצאת המשאבים הדרושים;
 
ג. הקמת תוכנית הוראה בין-אוניברסיטאית אשר תאפשר לתלמידי מחקר ליהנות מנקודות החוזק השונות (התוכניות, המתודולוגיות והגאוגרפיות) של המוסדות השונים; ייסוד פורום ארצי לתלמידי מחקר (מקום ראוי: האקדמיה למדעים);
 
ד. הוספת והשלמת תקנים באוניברסיטאות המחקר שבהן אין תקנים לחוקרים בתחום השואה, או שפחתו בהן התקנים במהלך שלושת העשורים האחרונים;
 
ה. שימוש בהסכמים בין האקדמיה למדעים לבין אקדמיות בעולם לחילופי סטודנטים, חוקרים ומרצים בתחום; גיוס מכוני מחקר, ובראשם מכון המחקר ביד ושם (בכפוף לשימור עצמאותו האקדמית המלאה), המארחים חוקרים מובילים מחו"ל לצורך חשיפת הקהילה האקדמית למגוון דעות ושיטות מחקר עדכניות;
 
ו. תמיכה בפעולות המחקר של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, בשימור מלא של עצמאותו האקדמית והמקצועית, וחיזוק שיתוף הפעולה המדעי שלו עם האוניברסיטאות;
 
ז. הוועדה מביעה תקווה כי חוקרים ישראלים ומכוני מחקר בארץ יקפידו שלא לתת ידם לסילופי היסטוריה מגמתיים שמאחוריהם עומדים ממשלות, גופים ממשלתיים וכעין-ממשלתיים בעולם והמביאים להפחתה במידת חלקם הישיר או העקיף של מדינות או עמים באחריות לשואה.
 
 



====================================================


To understand Zionism, we must listen to the voices of its victims

The debate on antisemitism often ignores Zionism's settler colonial features and exceptionalizes Israel. Challenging that discourse is not antisemitic.

By Alon Confino and Amos Goldberg June 3, 2020

 

Last month, Felix Klein, Germany’s Commissioner for the Fight against Antisemitism, accused the eminent Cameroonian historian and philosopher Achille Mbembe of antisemitism. Along with other groups and figures, Klein attempted to bar Mbembe from delivering an opening talk at a major festival in Germany, sparking a fierce public debate.
As Mairav Zonszein reported in +972, Klein’s accusation was based on Mbembe’s comparison between Israeli policies toward the Palestinians and the apartheid regime in South Africa, as well as his comparative approach to studying the Holocaust, which his accusers claimed amounted to trivializing the genocide.
The affair has revealed the ways in which the discourse on the relationship between postcolonial studies and the study of antisemitism is both important and in need of development.

One of the criticisms voiced against Mbembe was that postcolonial analysis tends to ignore the unique aspects of antisemitism compared to other forms of racism. Yet this argument ignores the other side of the equation: that the contemporary discourse on antisemitism ignores the colonial aspects of Israel and Zionism, and produces an exceptionalist view of antisemitism and Israel as entities unto themselves in an isolated history.
It was not uncommon for Jews to recognize as early as the 1920s and 1930s that Arab resistance to the Zionist movement, and later Israel, did not derive from antisemitism but rather from their opposition to the colonization of Palestine. For example, the Zionist leader and founder of the Revisionist movement, Ze’ev Jabotinsky, recognized Zionism’s colonial features and offered an honest explanation of the Palestinians’ motivations for rejecting it.
“My readers have a general idea of the history of colonization in other countries,” Jabotinsky wrote in his 1923 essay “The Iron Wall.” “I suggest that they consider all the precedents with which they are acquainted, and see whether there is one solitary instance of any colonization being carried on with the consent of the native population. There is no such precedent. The native populations […] have always stubbornly resisted the colonists.”


Haim Kaplan, a devoted Zionist from Warsaw, wrote in his diary in the same spirit in 1936. Reflecting on the Great Arab Revolt in Palestine, where his two children lived at the time, Kaplan observed that the talk of a renewed Arab antisemitism was little more than Zionist propaganda. From their perspective, the Arabs were right: Zionism dispelled them from their land, and the movement’s adherents should be regarded as the side that waged war on the local population.
Despite these assessments, figures like Jabotinsky and Kaplan still had their reasons for justifying Zionism. In many countries today, including Israel, their critical observations of the movement would have been denounced as antisemitic. But they were right.
Robust scholarship has shown that Zionism has featured settler colonial elements. Zionists sought to build an overseas community, bounded by ties of identity and a shared past, in a land they viewed as empty or inhabited by natives that they regarded as less civilized than themselves. They wanted not so much to govern or exploit the natives, but to replace them as a political community. A key question that many historians are debating is how dominant settler colonialism has been compared to Zionism’s other characteristics.
Approaching Zionism as one settler colonial movement among others does not necessarily negate the pursuit of justice embedded in Zionism, in which the Jews deserve a homeland of their own in the modern world. It also does not necessarily deny Israel’s “right to exist,” just as the recognition of the United States, Canada, and Australia as settler colonial states does not negate their right to exist.
It does, however, make Zionism’s duality clear: it is both a national movement designed to provide a sovereign haven for Jews fleeing antisemitism, and where Holocaust survivors could rebuild their lives; and it is a settler colonial project that has created a hierarchical relationship between Jews and Palestinians based on segregation and discrimination.

The settler colonial prism is valid for understanding other historical cases in the world, and there is no reason not to debate — even when the discussion gets emotional — the case of Israel-Palestine along these lines, including the concept of apartheid.
Understanding Zionism means embracing the complexity of two narratives that seem irreconcilable, but are in fact complementary: to tell the story of the reasons why Jews fleeing antisemitism and discrimination in Europe immigrated to Palestine, while at the same time telling the story of the consequences of this act for Palestinians over the past century.
The Palestinian intellectual Raef Zreik described this duality poetically: “Zionism is a settler-colonial project, but not only that. It combines the image of the refugee with the image of the soldier, the powerless with the powerful, the victim with the victimizer, the colonizer with the colonized, a settler project and a national project at the same time. The Europeans see the back of the Jewish refugee fleeing for his life. The Palestinian sees the face of the settler colonialist taking over his land.”
In the same vein, understanding antisemitism also means embracing its complexity: Jews today are victims (or potential victims) of antisemitism in many parts of the world, sometimes under the guise of anti-Israel or anti-Zionist speech, and at the same time, Israel is a powerful state, a wrongdoer, and an occupier. Jews, like all human beings, can be both victims and victimizers.
This does not diminish Jews. Rather, it bestows on them a double responsibility: to fight antisemitism worldwide while, as Israelis, to bear responsibility for crimes against the Palestinians.
Politically, therefore, any discussion on the Israeli-Palestinian conflict that confers full political, national, civil, and human rights to all the inhabitants between the Jordan River and the Mediterranean Sea — whether in the form of one state, two states, or a binational federation — should be welcomed and not deemed antisemitic.

Germany has been in the last two generations — despite its shortcomings and complex postwar history — a model of coming to terms with its past. We now wonder whether this road has reached a dead-end that requires careful rethinking. The situation in Germany today is absurd. Any harsh critique of Israel’s occupation or its policies is deemed antisemitic. Is this really a lesson Germans want to draw from the Holocaust? That Jews can do no wrong? This kind of philosemitism is disturbing.
As scholars of the Holocaust, one of the things our research has taught us is the importance of listening to the victims’ voices. This sensibility, from the Eichmann Trial to Saul Friedlander’s books on the Holocaust, reflected the general public’s and scholarly recognition of the value of incorporating the voices of victims into the historical narrative. A similar moral demand was posed by Gayatri Spivak in the field of postcolonial studies when she asked: “Can the subaltern speak?” Stemming from the Holocaust and from the experience of European colonialism, listening to these voices has been acknowledged as a universal moral imperative beyond the Holocaust.
Who are the subalterns and who are the victims in this case? From the perspective of the Holocaust and antisemitism, they are Jews, but from the perspective of the Israeli-Palestinian conflict, they are Palestinians, whose voices therefore demand great attention.
It was Palestinians who identified early on the colonial features of Zionism. They contested the claim that the local Arab population voluntarily left in 1948, documenting that they were in fact expelled during what they describe as the Nakba. They are today witnesses to the Israeli occupation: the plunder of land, the establishment of settlements, the killing of innocents, the demolition of houses, and more. They are seeing the shattering of any possibility of an independent Palestinian state as Israel prepares to formally annex large parts of the West Bank.
We ought to listen to these voices. Not because they are always right (who is?), and even if they are heated (the occupied have a right to be angry), but because we have an obligation to listen to witnesses of injustice. These voices are part of the conversation and cannot be reflexively dubbed antisemitic. Listening to them and being accountable to them makes us more, not less, Jewish. It makes all of us more, not less, human.


Alon Confino is Pen Tishkach Chair of Holocaust Studies at the University of Massachusetts, Amherst. His most recent book is “A World Without Jews: The Nazi Imagination from Persecution to Genocide.”
Amos Goldberg is a professor of Holocaust History. His most recent books are “Trauma in First Person: Diary Writing during the Holocaust” and a co-edited book with Bashir Bashir, “The Holocaust and the Nakba: A New Grammar of Trauma and History.”
Back to "General Articles"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 257131942Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb