Print


The Price of Ignoring Reality: The Example of Hebrew University’s Professor Daphna Golan-Agnon

Op-Ed by Israel Academia Monitor

 January 18, 2010

The Price of Ignoring Reality: The Example of Hebrew University’s Professor Daphna Golan

            Irving Kristol, the godfather of the neoconservative movement in the U.S., famously described a neoconservative as a liberal who has been mugged by reality.

            An intellectual unwillingness—or ideological inability—to come to terms with reality  continues to characterize the political outlook of members of the far left in Israel as they cling  to positions that pose serious dangers to the security—and, indeed, survival-- of the country.

            Consider Professor Daphna Golan, a member of the Hebrew University’s faculty of law, where she teaches a course in human rights for advanced students.

            In a lengthy interview on Maariv on January 13, 2010 http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/039/625.html, Professor Golan declares her commitment to “equality and justice” as the driving force behind her career-long activities to counter what she perceives as Israel’s ill-treatment of Palestinian Arabs and the “occupation” generally.  Over the course of the past decades, she has given expression to this commitment as a founder of B’Tselem, the avowed defender of (mainly Palestinian) “human rights in the occupied territories,” and of “Bat Shalom,” whose objective is a “peace rooted in the needs, rights...and histories of both the Israeli and Palestinian people.” She has participated in hundreds of demonstrations against alleged abuses of Palestinian rights.  During the Cast Lead operation in Gaza, as Israel fought to silence the deadly Hamas rocket onslaughts, she forcibly tore down signs at the Hebrew University’s Givat Ram campus supporting the IDF. (Although in her youth she was a member of the IDF, she emphatically states she would refuse such service now.)

            More recently, and currently, she is actively identified with the continuing agitation against Jewish settlement in Jerusalem’s Shimon Hatzadik neighborhood in Sheikh Jarrah, and she proudly notes the leading roles of her son and daughter in these disturbances.  She rebuts the assertion that Jews have the right to live there and are reclaiming homes seized over the years by Palestinian usurpers by arguing that the Palestinians should have no less a right to demand the return of their abandoned homes in Jaffa, Talbieh, and elsewhere.

            In sum, for Professor Golan, Israel is a renegade “apartheid” state, and she does not hesitate to draw an odious parallel with the former struggle of the Black population of South Africa against their White oppressors. And, while she opposes academic boycotts--giving the reason that this might affect her own foreign funding--she has no problem with boycotts that would deny Israel material required for its defense or equipment such as bulldozers that could be used to bolster the occupation.

            Toward the end of the interview, Professor Golan responds to questions about the nature of Israel and the outlook for the future. “Why is a Jewish majority important?” she asks. She goes on, “When was it a Jewish state? Who invented [this] notion?“ And more: “It  cannot be a Jewish state, certainly not Jewish and democratic.” Perhaps, she ponders, what is called for is “a federation” of Jews and Arabs. 

            Few in Israel will deny that Israel’s democracy is imperfect, although arguably far less imperfect than democracies in the Western World that do not face existential threats whose diplomats lose no opportunity to malign the country. But by making it her life’s work to join in such stigmatization in the name of “equality and justice,” to the point of questioning Israel’s very justification as a Jewish, democratic—and, yes, compassionate—society, Professor Golan and many of her academic bedfellows on the far left demonstrate that they have yet to be “mugged” by the harsh reality that confronts us. That is, the relentless use made by our enemies of grievances real and imagined to move toward their ultimate objective: the defeat and dismemberment of the state. Not just Jaffa, or Talbieh, or the 1948 armistice lines, but all of Israel.

Jack E. Friedman, Ph.D.

           

 

 

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/039/625.html

סטירה ללח"י: מדינת ישראל נוסח דפנה גולן

אביה היה סגן מפקד הלח"י. בעלה הוא הנכד של ש"י עגנון. היא מגדירה את עצמה ציונית. ממקימות "בצלם". בטוחה שישראל היא מדינת אפרטהייד. אבל נגד החרם האקדמי. ראיון עם המרצה מהאוניברסיטה העברית שמטריפה את הימין

עמרי מניב | 13/1/2010 14:18 

הפעם האחרונה שבה ד"ר דפנה גולן ארגנה הפגנה בעצמה הייתה באפריל 2002, ואת ריח המזון שהיא בחרה להעביר לרמאללה בעיצומו של מבצע "חומת מגן", החליפו ריח רימוני הגז וחוסר הסבלנות של שוטרי מג"ב נוכח האקטיביסטית המשוטטת עם חבר מרעיה במעבה העיר העוינת באותה תקופה.



אז גמרה בלבה מי שהייתה ממקימות 'בצלם' ועמדה בראש מאות הפגנות ההחלטה שזו הפעילות האחרונה בהחלט. היא מבחינתה מעדיפה לשבת באקדמיה ולחקור עוד על ההיסטוריה של שבט הזולו או להתעמת עם הסטודנטים בסוגיות הקשורות לזכויות אדם, לא עם מג"ב.

מצד שני לא הייתה לה הרבה ברירה נוכח העובדה שילדיה, העומדים בראש המאבק סביב פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח, הפנימו היטב את המסרים בבית והחלו לצעוד עם צעירים רבים בכל יום שישי מרחבת "המשביר" ועד אזור המריבה. גולן הביטה ממגדל השן של הפקולטה למשפטים בהר הצופים על המתרחש תחת אפה של האוניברסיטה ונשאבה פנימה, והיא לא שיערה בנפשה שתיאלץ לראות את בנה נעצר בכוח לנגד עיניה.

בראיון ל"זמן ירושלים", מספרת גולן מדוע תלמידיה יוצאים בוכים מהשיעורים שהיא מעבירה, למה בער לה להסיר שלטי תמיכה בחיילים בזמן מלחמת עזה ועל המתכון שלה לשחרורו של גלעד שליט, ומסרבת בתוקף להיכנס לשבלונה של השמאלנית הרדיקלית: "אין לי מקום טוב במפה הפוליטית, היא אינה מספיק מפורטת בשביל להכניס את עמדותיי תחת הגדרה", היא אומרת. ככה זה כשמצד אחד מדובר בקצינה שהייתה לאישה הראשונה שהתקבלה לקורס טיס ומצד שני היום מצהירה כי הייתה מסרבת להתגייס.

היא פרסמה מאמרים שהשוו את מדינת ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אולם מתנגדת לחרם האקדמי הבריטי. אולי הדואליות הזו מקורה בייחוס המשפחתי מצדה השני של המפה הפוליטית: אביה, שהיה סגן מפקד ירושלים בלח"י וחלם על גבול עם טורקיה ושכשוך בנהר הפרת, ונישואיה לאמוץ, קצין בסיירת מטכ"ל ונכדו של הסופר זוכה פרס נובל ש"י עגנון.

וזה גם יכול להסביר אולי את אומץ הלב ושבירת המוסכמות של הפמיניסטית שהגנה על בית מיועד להריסה בקלקיליה עם מרצים מהאוניברסיטה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה והעבירה חמישה ימים במעצר, את התעוזה של מי שהקימה את הארגון השנוא ביותר במדינת ישראל, ”בצלם", ואת היציאה נגד הפרה הקדושה מכולם, השב"כ, עם פרסום הדוח הראשון שנכתב על עינויים במדינת ישראל.


שחור זה הצבע שלה

בשנת 1984, לאחר שסיימה גולן את המאסטר שלה בסוציולוגיה והכירה את בעלה לעתיד, אמוץ, נסעו השניים לעבודת שטח בדרום אפריקה במסגרת לימודי הדוקטורט שלה. היא הכירה היטב את משטר האפרטהייד, שעליו כתבה מחקרים בהמשך, ומיד עם הגיעם החליטו השניים לחיות ללא זכויות יתר לעומת השחורים הנדכאים ועל אף קשיי ההסתגלות הרבים. העיקרון היה לא לזכות במותרות שאין באפשרות השחורים להשיג.

כך אכלו השניים במסעדות המיועדות לשחורים, נסעו במחלקה השלישית ברכבת, עלו על אוטובוסים של שחורים ואף הלכו ברגל כאשר השחורים לא הורשו להשתמש בכלי תחבורה אלה. מבחר המסעדות שעמד לרשותם הצטמצם והם אף גזרו על עצמם להדיר רגלם מאולמות התאטרון ומבתי הקולנוע. גם כאשר הלכו לבריכה הציבורית, התעלמו מהעין העקומה שבה הביטו בהם היהודים העשירים בעלי הבריכות הפרטיות שחיו באזור.

עוד במהלך התואר הראשון יצא החוג המצומצם ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית, שבו למדה גולן לסיור לימודי ביבשת השחורה עם המרצה הנערצת ח"כ לשעבר מטעם מרצ נעמי חזן, ורגישותה למצוקות המיעוטים החלה להתגבש. מאז, ביקרה גולן פעמים רבות באפריקה ובעיקר במדינת האפרטהייד, ואף הייתה מעורבת בהפגנות למען הפלת המשטר.

היא פרסמה מאמר אקדמי תחת השם "התנועה הישראלית לזכויות האזרח – לקחים מדרום אפריקה", ולקחה איתה את מודל ההזדהות הזה לכל מקום בעולם ובעיקר לישראל. גולן סיפרה כי כאשר שבה עם בעלה לארץ, התגוררו השניים בסמוך לטיילת ארמון הנציב, בתחומי הקו הירוק, והבחינו כי בדרך חברון פועלות שתי מערכות אוטובוסים נפרדות, האחת ליהודים והשנייה לערבים. אז החלה מאבק של ממש במדיניות ישראל מול הפלסטינים.

פרסמת מאמר שהשווה את מדיניות ישראל למדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. זו לא השוואה פופוליסטית?
"שם הוצאו מאות אלפי אנשים מבתיהם וגם עשו הפרדה טריטוריאלית, שזה בעצם מה שמנסים לעשות פה. החלטות הממשלה בשייח' ג'ראח, לדוגמה, פותחות את השאלה הכי קרדינלית למדינת ישראל, והיא השאלה לגבי הנכסים הערביים. לאנשים הללו שגורשו כעת משייח' ג'ראח היה בעבר בית בישראל, אם ביפו, אם בטלביה. איך אפשר להסביר את זה שהערבים שנטשו את בתיהם ב~1948 לא יכולים לחזור אליהם, אבל יהודים שנטשו את בתיהם ב~1948 כן יכולים לחזור אליהם. אין כאן עניין משפטי אלא עניין פוליטי".

אבל כשאת מדברת על אפרטהייד זו כן אפליה משפטית.
"בשני המקרים קיים שימוש בחוק כדי ליצור את ההפרדה הזו".

לא בכדי מסבה גולן את הדיון לסוגיה הבוערת בעצמותיה בדמות המאבק בשייח' ג'ראח, זו גם הסיבה שנענתה לקריאה להתראיין. כזכור, בחודש מאי פסק בית משפט השלום בעיר כי על שתי משפחות פלסטיניות המתגוררות בשכונה לפנות את בתיהן בהחלטה עקרונית שתקפה גם לגבי 25 משפחות פלסטיניות נוספות המתגוררות באותו מתחם.

"התביעה הוגשה על ידי קבוצת המשקיעים "נחלת שמעון בע"מ", ארגון מתנחלים בבעלות אמריקנית ו"ועד העדה הספרדית" והתבססה על רישומי טאבו עותומניים מן המאה התשע עשרה. בתקופה זו התגוררה במקום קהילה יהודית קטנה. באוגוסט פונו שש דירות שונות אשר אכלסו 46 מבני שתי המשפחות לאחר עשרות שנים של מגורים במקום ולאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורן. המפונים לנים מאז ברחוב, בסמוך לבתים אלה, כאשר משפחות של מתיישבים יהודים נכנסו מיד בתום הפינוי לבתים הריקים.

נמר - הנגמ''ש החדש של צה''ל
נמר - הנגמ''ש החדש של צה''ל צילום: אמיר בוחבוט


לפני כשנה הגישה "נחלת שמעון בע"מ" תכנית בניין עיר לידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של העירייה. אם התכנית הזו תאושר, יפונו 500 תושבים פלסטינים וביתם ייהרס, כאשר 200 יחידות דיור חדשות יוקמו על חורבות הבתים תחת השם המנצח שמעון הצדיק. מאז ההחלטה של בית המשפט ניצב ראש הממשלה בפני לחץ בין~לאומי חריף במיוחד בדרישה להפוך את ההחלטה.

- זמן רב לא הובלת הפגנות. למה דווקא שייח' ג'ראח שאב אותך בחזרה?
"האמת היא שאני בשייח' ג'ראח בגלל הילדים שלי. הבת, גילי (22 – ע"מ), מארגנת את כל הסיפור הזה. אלה הילדים שלי והילדים בכלל שמעניינים כאן, חבר'ה צעירים שנמאס להם. הדבר היחידי המשמח זה שיש התארגנות של אנשים צעירים, לא מפלגתיים, בלי ארגונים, שהחליטו לומר, 'עד כאן'. אני לא חובבת הפגנות אלימות ולא השתתפתי בהפגנות על הגדר בבילעין, כאן באים מתופפים וצעירים מחופשים לליצנים והם עושים את זה אחרת. אני חושבת שהתמונה מאוד קשה שם, של אנשים שהוציאו אותם מהבתים והם גרים בחוץ, ברחוב. אין אפילו ניסיון לתת להם פיצוי או מגורים חלופיים".

נדמה לי שההדים של הסיפור כאן נובעים מתוך הקרבה לאוניברסיטה ולמרכז העיר, לבה של ירושלים.
"כן. זה באמת באמצע העיר, בשכונה מאוד יוקרתית. זה כל כך מכוער לראות אנשים נכנסים לבתים לא שלהם ורואים אנשים שיושבים ברחוב. אני חושבת שכאן הגענו לאיזשהו שיא שבו אנשים אומרים, 'די'. הריסת בתים היא כביכול בשל בנייה בלתי חוקית על אף שלא יכולה להיות בנייה חוקית, אבל אין שם את העניין הזה של יהודים שנכנסים לבתים.

"זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, היו כמה בתים כאלה בסילואן והיה את ביתו של אריק שרון ברחוב הגיא בעיר העתיקה. אם היינו הופכים את המצב וחושבים על סיטואציה שבה היו מפנים יהודים מהבתים שלהם באירופה, זה הרי עניין שלא יעלה על הדעת. הפעם העניין עלה עוד יותר לכותרות בשל הלחץ הבין~לאומי להפסקת ההתנחלויות בתוך ירושלים ונדמה לי שישראל עושה דווקא".

ואיך הדופק שלך הלם כשראית את בן שלך נעצר?
"הבן, אורי (19 – ע"מ), הוא מתופף והוא מאוד פעיל בפעילות בשייח' ג'ראח ועצרו אותו לידי, מה שלא כל כך נעים לראות בתור אמא. הם לא אמרו לו למה הם עוצרים אותו ואת חבריו, לא הזדהו, הסירו את התגים. השופט לא הבין את סיבת המעצר והורה לשחרר אותם. כעת, לאחר הוראת בית המשפט, המשטרה גם מאשרת את הצעידה הזו, מה שהמשטרה לא עשתה לפני כן. בכל מקרה, כל העניין כאן הוא חלק מהניסיון לשמר שני שלישים של יהודים בעיר הזו וזה נעשה בדרכים מטורפות".

באילו דרכים?
"בשנה שעברה לקחו 4,577 תעודות זהות של פלסטינים שאינם יכולים להוכיח כי ירושלים היא מרכז החיים שלהם. כאלה הלומדים בחו"ל למשל. לאחר מכן לקחו מעוד כ~50 אלף שהחומה הציבה אותם מהצד השני".

הם עדיין נושאים תעודה כחולה.
"כן, אבל זה בתהליך. יש לנו בארץ על פי חוק שש קבוצות שונות בעלות זכויות שונות: יש את הקבוצה בעזה, מיליון וחצי אנשים חסרי זכויות, אך תחת השליטה שלנו; הפלסטינים בגדה, יותר משני מיליון אנשים, שלהם יש מעט יותר זכויות מאלה בעזה; מעליהם בסולם הזכויות ניצבים רבע מיליון פלסטינים ירושלמים שהם תושבים שאינם אזרחים ומעמדם זה יכול להישלל אם יבחרו ללון בצד השני של החומה או אם ייסעו ללמוד בחו"ל - אם אתה או אני ניסע ללמוד בחו"ל, לא נאבד את מעמדנו; הקבוצה הרביעית מורכבת מפלסטינים אזרחי מדינת ישראל שהם כמעט שווי זכויות ליהודים, אך לא באמת שווי זכויות; אנחנו מהווים את הקבוצה החמישית; והקבוצה השישית מורכבת מהעובדים הזרים, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, שמעמדם בכלל הוא בעיה גדולה. את ההפרדה הזו לא אני המצאתי, זו הפרדה על פי חוק. יש תעודות זהות אחרות והכול תחת שלטונה הדמוקרטי של מדינת ישראל".

רעש במוניטור

דפנה גולן (52) גדלה בבאר שבע למשפחה בת חמש נפשות. בכיתה י"א עזבה את בית הספר והשלימה בגרות אקסטרנית בעצמה. בשנת 1975 התגייסה לנח"ל ולאחר מכן שירתה כקצינת קישור בחיל התחזוקה. היא עברה את כל מבדקי הטיס בשנה שבה הותרה ההשתתפות לנשים, אולם ביום פתיחת הקורס בחרה שלא להתייצב.

לאחר שהשתחררה מהצבא החלה את לימודיה באוניברסיטה העברית, סיימה את התואר הראשון בהצטיינות וזכתה למלגה מממשלת צרפת ללימודי תואר שני בבית הספר ללימודים גבוהים בפריז בתחום הסוציולוגיה. היא שבה לארץ כדי לכתוב את הדוקטורט שלה על ההיסטוריה של שבט הזולו ופגשה את אמוץ עגנון, קצין בסיירת מטכ"ל והיום פרופסור לגיאולוגיה.

 הריסות הבתים בג'בליה
הריסות הבתים בג'בליה אי פי


לאחר תקופה של ארבע שנים בקליפורניה היא החלה ללמד בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית והצטרפה לארגון "השנה ה~21", שבו הייתה חברה גם זהבה גלאון. ב~1989 הייתה אחת מארבע מקימות 'בצלם', שימשה מנהלת המחקר הראשונה שלו ואף מנכ"ל הארגון לזמן קצר. בשנת 1991 חיברה עם פרופ' סטנלי כהן את הדוח על עינויי עצירים במתקני השב"כ בשטחים.

לאחר הסכמי אוסלו הקימה גולן את עמותת "בת שלום", רשת נשים לקידום השלום, שבה היו שותפות הח"כיות לשעבר תמר גוז'נסקי, יעל דיין ונעמי חזן וכן ד"ר חנאן עשראווי. היום מלמדת גולן קורס בנושא זכויות אדם לסטודנטים מצטיינים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בקורס משתתפים 15 סטודנטים והוא כולל התנדבות של עשר שעות בארגונים המתמקדים בזכויות אזרח. 

כרמל, סטודנטית של גולן לשעבר, מספרת כי "דפנה מאוד מעורבת, לא רק נשארת באקדמיה אלא מיישמת. היא מעודדת חשיבה ביקורתית, מעורבות פעילה. השיעורים שלה אינטנסיביים מאוד מבחינה רגשית, התלמידים מדברים על הדברים בחוץ אבל גם על עצמם, איפה הם נמצאים בתהליך הזה. היא מייצרת דור של פעילים חברתיים ונותנת להם כלים לעשייה חברתית".

סטודנט אחר שהשתתף בסמינר מספר "שתלמידים היו יוצאים בדמעות מהשיעורים. זו חוויית אוניברסיטה אחרת. הקורס מאוד פתוח, מתבסס על דיונים וחצי מהתלמידים הם ערבים. זה קורס שלא מפחד להתמודד עם סוגיות שעל הפרק, עם נושאים שבאקדמיה לאו דווקא ידונו בהם, קורס שנותן הרבה מקום לפורקן רגשי".

בראיון הקבלה לקורס את בודקת עמדות פוליטיות של הסטודנטים?
"לא, אני בודקת את המחויבות שלהם לפעול ובעיקר אם יש להם זמן. מה שלמדתי זה שבשביל סטודנטים למצוא עשר שעות בשבוע זה בכלל לא עניין פשוט".

השיעורים שלך מאוד אינטנסיביים רגשית. תלמידים בוכים בשיעורים שלך, זה לא אופייני לאוניברסיטה.
"סטודנטים אף פעם לא יוצאים נרגשים ממני, הם יוצאים נרגשים מהחברים שלהם. לדוגמה, הייתה לי סטודנטית שרצתה להתקבל ללימודי רפואה, אך מכיוון שהיא לא אזרחית אלא תושבת, היא לא יכולה להתקבל. זה דבר שאפילו לא ידעתי שקיים. מבחינת הסטודנטים האחרים זה היה משהו מאוד קשה לשמוע. אני לא סיפרתי כלום".

מי שלא אוהבים במיוחד את סוג הידע הנרכש בסמינר של גולן ועוקבים אחר המחקרים שהיא מפרסמת והכינוסים שבהם היא משתתפת הם אנשי "אקדמיה מוניטור", אתר אינטרנט של סטודנטים מן הימין העוקבים אחר מרצים המוגדרים על פי האתר "אנטי ציונים", ובו מתפרסמים כל הכתבים של המרצים הללו במטרה להזהיר את הסטודנטים מפני עמדותיהם. דנה ברנט, עורכת האתר הפועל משנת 2004, טוענת כי "כל הארגונים הללו, כמו 'בצלם', מטרתם לקדם את מקימיהם.

אותם אנשים מוזמנים לכל מיני מדינות ומרצים שם, כאשר כמובן כל ההוצאות הכרוכות בכך מכוסות על ידי הארגון. החברה הפלסטינית חטפה את נושא ה'שלום' ומשתמשת בו לצרכיה בלבד ואף אחד מאותו שמאל רדיקלי אינו מעז להתעמת עם הפלסטינים בעניין הזה. כך גם לגבי מושג ההפגנות 'ללא אלימות'. גולן עצמה לא מעודדת שלום, הטקסטים שלה אינם קוראים לאחווה או להידברות אלא נגד ישראל.

מטרתה היא להוקיע את ישראל. היא לא מנסה להציג את ישראל בצורה אוהדת ולמעשה מזיקה מאוד לתדמיתה של המדינה, בעיקר כאשר היא משווה אותנו למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. היא מציגה את העם הפלסטיני כקרבן בלבד, כתמים, כאשר מצבו מיוחס אך ורק למדיניות ישראל".

ד"ר גולן, ל"אקדמיה מוניטור" יש הרבה ביקורת כלפייך.
"לכבוד הוא לי. הם לא מבקרים אותי, הם מפרסמים באתר שלהם את מה שאני כותבת ובעצם מספקים עוד פרסום לדברים, זה מצוין".

הם מנסים להזהיר את ציבור הסטודנטים מפני דעותייך.
"זה משעשע אותי. הם לא כותבים שם כלום, רק מפנים למה שד"ר גולן אומרת, נו טוב".

כוכב מרכזי ברשימות של 'אקדמיה מוניטור' הוא פרופ' משה צימרמן, גורו של השמאל הקיצוני ומרצה באוניברסיטה העברית. "למזלנו, אני ודפנה עדיין לא הגענו למצב שהאנשים האלה שולטים בנו, אלה מהסוג המסוכן הזה שעומדים על המשמר כדי לסתום את הפיות של מי שמדבר בשם המצפון", אומר צימרמן ומוסיף לגבי גולן כי "כל הכבוד שיש בן אדם שלוקח על עצמו להוקיע את מדיניות הגזילה של ממשלת ישראל ובמיוחד בירושלים. זה קורה תחת האף של האוניברסיטה. אנחנו יושבים תחת מגדל השן ותחת האף שלנו קורה מעשה עוול. זו לא התנחלות רחוקה שאף אחד לא יודע היכן היא נמצאת. סוף~סוף גם אנשים אחרים מתגייסים לעניין".

עימות נוסף שבו הייתה מעורבת גולן ופורסם בעיתון זה התרחש בזמן "עופרת יצוקה", כאשר גולן הסירה שלטים בגבעת רם שקראו להמשך ההפצצות של חיל האוויר הישראלי. היא הגישה תלונה במוקד הביטחון של אוניברסיטה לאחר שלטענתה ספגה קללות ואיומים קשים מצד סטודנטים שהבחינו בהסרת השלטים, ואילו אנשי הביטחון עמדו מנגד.

דפנה גולן
דפנה גולן  צילום: שימי נכטיילר


גולן מספרת כי "הסטודנטים רצו אחריי, כינו אותי 'זונה' ואיימו עליי בצורה גסה, ואילו אנשי הביטחון עמדו וצחקו. הגשתי תלונה לקצין הביטחון שצרח עליי 20 דקות בטלפון שאנשי הביטחון שלו לא אמורים להתערב אלא אם כן תוקפים אותי פיזית. כתבתי מכתב למנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה דאז, ולרקטור. מלשכת הנשיא נאמר לי שיחזרו אליי ועד היום אף אחד לא חזר".

זו פעולה קיצונית מצד מרצה להסיר שלטים התומכים במבצע צבאי בזמן שהוא מתרחש.
"השלטים כמובן נתלו באופן בלתי חוקי על הגדר וזו לא הייתה תמיכה בחיילים, היה כתוב שם 'תחסלו אותם', 'תפוצצו אותם', דברים נוראיים באמת. שאלתי את קצין הביטחון שעמד בשער למה הוא לא מוריד את השלטים והוא הודה שאם התכנים היו אחרים, אז הוא היה פועל".

מה הייתה עמדתך לגבי החרם האקדמי הבריטי?
"התנגדתי. אני חושבת שחרם כזה הוא לא הגיוני. אני בעצמי מגייסת הרבה מאוד כספים בחו"ל, כך שזה יהיה קצת מצחיק שאני אתמוך בחרם כזה. אני חושבת שבתור אקדמאים להגיד, 'תחרימו אותנו', זה קצת מגוחך אפילו. מה, מכל מדינת ישראל האקדמאים הם הכי רעים? אני חושבת שצריך לעשות חרם על נשק, על כלי הרס, שבארצות הברית יגידו שהם לא שולחים יותר קטרפילר (דחפורים - ע"מ). אני חושבת שצריך למקד ולהגיד, 'עד כאן', אבל האקדמיה הישראלית אינה מטרה ראויה לכך".

בפאזל המשפחתי המרתק המרכיב את חייה של ד"ר גולן נמצאות נקודות מפגש שמפתיעות גם עבורה. היה זה במהלך יציאה משותפת לסרט עם רנה נשאשיבי, פסיכולוגית חינוכית באוניברסיטת ביר זית ברמאללה ופעילת זכויות אזרח פלסטינית.

על הרקע הזה נרקמו יחסים בין גולן ונשאשיבי, אולם רק בבית הקולנוע, לאחר ארבע שנים של היכרות בין שתי הנשים, זיהה אמוץ עגנון, נכדו של הסופר המפורסם, את חברתה של אשתו כדודניתו הערבייה. התברר כי בשנות השלושים נישאה אסתר, אחייניתו של הסופר עגנון לג'וואד נשאשיבי, בן למשפחת אצולה פוליטית וכלכלית בירושלים של לפני קום המדינה שאחד מבניה היה ראש העירייה.

גם משפחתה הביולוגית של גולן מוטמעת בה היטב, החל מסבה, איש ההגנה אברהם דוידוביץ', וכלה באביה, מאיר גולן, שהיה סגן מפקד מחתרת הלח"י בירושלים. היא חונכה על ברכיה של ארץ ישראל השלמה, שכללה גם את אזור דלתא הנילוס, נהר הפרת ואף פאתי טורקיה הרחוקה.

האב, אשר ענה לשם המחתרתי שרון, נעצר לאחר שהניח מטען על פסי רכבת במטרה לפוצץ רכבת תחמושת בריטית, נדון לעשר שנים ונכלא בכלא הבריטי בירושלים, היום מוזיאון אסירי המחתרות. הוא ברח לאחר חצי שנה עם 11 חבריו במסגרת "הבריחה הגדולה" לאחר שחברי הקבוצה חפרו מנהרה מתחת לאחת המיטות שהובילה את דרכם החוצה.

איך את רואה את המרחק העצום הזה בינך ובין אביך?
"הוא לימד אותי לבחון חוסר צדק, לשאול שאלות ולהבין שכל מה שאנחנו רואים זה לא הכרחי. שאפשר לחשוב אחרת. ואלה בעצם דברים משותפים לשנינו".

אם היית חיה בתקופתו, ייתכן שהיית רואה את חוסר הצדק כפי שהוא ראה אותו?
"ייתכן. אנשי הלח"י היו קבוצה יותר מעניינת ממה שחושבים כי הם היו מורכבים גם מאנשי ימין וגם מאנשי שמאל. הרבה מאוד מהם היו קומוניסטיים ואני חושבת שבסך הכול הרעיון של שחרור לאומי, זכויות פוליטיות, יש בו איזשהו היגיון. רבים מהם כמו אבי דיברו ערבית והיו להם חברים ערבים, אלא שתפיסת עולמם הייתה של ארץ ישראל השלמה, שנראית לי תפיסה הזויה".

איך את מגדירה את עצמך?
"אמא, פמיניסטית, ישראלית".

ומבחינה פוליטית?
"בעד שוויון וצדק".

את נמנעת לכנות עצמך שמאלית רדיקלית. אני מניח שגם ש"י עגנון לא היה מסכים עם עמדותייך.
"ייתכן שהמציאות היום הייתה משנה את תפיסתו. הסיפור 'מאוהב לאוהב' שלו מראה שניתן גם להשתנות. אני חושבת שכמו שכל אחד קורא בכתבים היהודיים מה שהוא רוצה, כך גם לגבי סיפוריו של עגנון. אני חושבת שניתן למצוא שם גם את החברות עם הערבי, אשתו של עגנון עצמה הייתה מורה לערבית ב~1920, בתקופה שזה לא התקבל על הדעת".

החברות הזו בסיפוריו תמיד מלווה באיזה חשש מהתבוללות, עם איזה איום על קיומנו כעם.
"נכון, אבל יש בזה משהו שאומר, 'באנו מאירופה ואנחנו צריכים לחיות עם השכנים שלנו'".

- את בעצמך היית קצינה בצבא, קצת הזוי בהתחשב בעמדותייך.
"היום לא הייתי חוזרת על כך. גם אני השתנתי, אבל גם המדינה השתנתה. באיזושהי נקודה, הסיפור הזה שאנחנו חייבים את המלחמות האלה הפסיק לשכנע אותי, כלומר לדעתי המלחמה בעזה הייתה מיותרת, המלחמה בלבנון הייתה מיותרת".

גולן רואה את מלחמת עזה כעוול ואינה מבינה את הצורך של מדינת ישראל לפעול ברצועה מול משגרי הקסאמים. היא גם מעדיפה לא להתייחס לכך ובוחרת להתמקד בתוצאות המבצע כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. ברמת המקרו היא מדברת על מדיניות רבת שנים של דיכוי, אולם היא מסרבת לצייר גם תמונת ביניים, להציע מענה חלופי להחלטות ממשלת ישראל אל מול איום הקסאמים.

היא מסבירה היטב, לטעמה, כיצד הגענו לנקודות הרתיחה הללו, אולם אינה מספרת כיצד הייתה היא מגנה על תושבי הדרום. עם זאת, מפתיע להקשיב למילה "אנחנו" החוזרת שוב ושוב במהלך השיחה ומתייחסת אל היהודים החילונים במדינה. את האסרטיביות המעודנת מחליפה גולן לרגע בחמלה כאשר עולה בשיחה הסוגיה של שחרור החייל החטוף: "הלב שלי נשבר לחשוב עליו ועל ההורים שלו.

פרופ' משה צימרמן.
פרופ' משה צימרמן.  


אני באמת לא יכולה להבין איך כעם אנחנו שותקים כל כך הרבה זמן ומוציאים עצמנו מחוץ לתמונה כאילו אלה שמתעסקים בזה יודעים מה הם עושים. למה שלא יגידו לנו מי הם האסירים העומדים על הפרק, וייתנו דין וחשבון למה לא משחררים אותם, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?".

את לא חושבת שהשיח הפנימי מחליש את עמדתנו במשא ומתן?
"לא. 60 שנה השב"כ מנהל לנו את המדינה. אז מה, כל כך הצלחנו? אני לא מבינה למה השב"כ צריך לנהל את השחרור של גלעד שליט. אני חושבת שאמהות היו צריכות לנהל את זה. האמהות של האסירים, האמהות של החיילים".

"למה חשוב רוב יהודי"

שוב מצטיירת תמונה יותר אוטופית ממציאותית.
"תראה, קודם כול תמיד צריך לשמור על איזו אוטופיה כי ללא אוטופיה החיים שלנו היו די עצובים. חוץ מזה, באמת אני חושבת שאם אתם שולחים את הילדים לצבא, לפחות צריך לדאוג להם גם אחרי זה. אני חושבת על אמא שלו והלב שלי נשבר".

את קראת למרצ להציב שלוש נשים במקום שלושת חברי הכנסת הגברים.
"לא ראיתי שהם כל כך מוכשרים, שהם עשו דבר משמעותי מאז שנבחרו. הבושה שמפלגה שקוראת לעצמה מפלגת שמאל לא מציבה אף אישה בכנסת היא כל כך גדולה. אם תסתכל על ארגוני זכויות האדם, הרי שהפעילות היא ברובה של נשים. השמאל בארץ חלש מאוד היום".

חלש כי העם לא בוחר בו או כי הוא עושה טעויות?
"אני חושבת שאין לנו חזון אמיתי. למרות שזה מאפיין גם את הימין. מה יהיה כאן עוד 20 שנה? אני לא חושבת שיש למישהו איזושהי תשובה משמעותית וזה מפתיע מאוד".

מה התשובה שלך? חשוב לך רוב יהודי?
"למה חשוב רוב יהודי?".

כדי להבטיח את ביטחון היהודים שנאספו כאן וסבלו מרדיפות גם במדינות ערב.
"מאיפה בכלל שאוב הביטוי הזה מדינה יהודית? מתי הייתה מדינה יהודית? מי המציא בכלל את הרעיון הזה?".

המדינה הזו הוקמה מלכתחילה כדי לתת מענה ליהודים. ללא הרוב היהודי לא תוכלי להבטיח מקלט שכזה.
"לא יכולה להיות מדינה יהודית, בטח לא יהודית ודמוקרטית".

אולי זו בעצם הבעיה של השמאל, קרוע בין דו~לאומיות לציונות.
"אני חושבת שאף פעם לא כדאי לראות את המציאות ואת העתיד במונחים של או-או. יכול להיות פתרון של פדרציה או פתרונות אחרים והשאלה היא קודם כול של הרצון ולאחר מכן ההבנה שזה לא יכול להיות בלי הערבים ואתה לא יכול לשלוט בעניין הזה של הרוב. תגיד להם לעזוב? תעשה טרנספר? הרי זה הסיפור של ירושלים, של שייח' ג'ראח".

רמזת קודם שבנושא זה יש לך ביקורת קשה מאוד כלפי יקיר שגב, שהיום מחזיק בתיק מזרח העיר.
"אני מכירה אותו באופן אישי והתאכזבתי ממנו מאוד. הוא מלא אנרגיות ופעילות, אדם חושב. הייתי רוצה לשמוע אותו מסביר איך עשרה אחוזים מתקציב העירייה מוקדש ל~35 אחוז מהתושבים".

הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו.
"כן, אבל איך בן אדם שחושב שהוא הגון ממשיך מדיניות של אפליה. אני לא מדברת על הריסות בתים, אלא למה מפנים פחות את הזבל במזרח העיר. למה יש פחות כיתות? למה אין מדרכות? למה אין פארקים? מה, הם לא אנשים? גם לתפיסתו שהעיר הזו צריכה להיות מאוחדת, לפלסטינים מגיע שיפנו את הזבל כמו ליהודים".

החרדים דווקא בסדר

ירושלים היא מרכז הפעילות של ד"ר גולן מאז שהחלה את לימודיה. האבן השואבת היא בעיקרה אקדמית, ואת תמציתו של הסכסוך היא מוצאת כאן. היום היא מתגוררת בבית הכרם, אולם דירה נוספת הזכורה לה היטב הייתה ממוקמת ברחוב התיבונים בשכונת רחביה, בקומה רביעית צפופה, שם היה ממוקם המשרד הראשון של ארגון "בצלם", שגולן נמנתה עם מקימיו כאמור:

"הייתי אמא לילדה קטנה. כעבור שנתיים, כאשר פרסמתי עם פרופ' כהן את הדוח הראשון על עינויים במתקני השב"כ בארץ, היינו בטוחים שאנשים יגידו שזה לא נכון, ולהפתעתנו אף אחד לא אמר שזה לא נכון".

מה הניע אותך להקמת "בצלם"?
"הייתה קבוצה של מרצים שנקראה 'הדי כיבוש'. היא לקחה אותנו לסיור בשטחים ואני חטפתי שוק. פגשתי אישה מאוד מרשימה בשם אמאל ארורי, שבעלה, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ביר זית, נעצר לאחר שדיבר בהפגנת 'שלום עכשיו' בעד שתי מדינות לשני עמים, והוא גורש לאחר מכן. לא האמנתי שמגרשים אדם מביתו מאחר שהשתתף בפעילות שלום. זה היה במסגרת מעצר מינהלי ובתביעה נכתב כי אפילו במעצר מינהלי הוא יהיה כל כך מסוכן שחייבים לגרשו. אז התחיל לחלחל בי הרעיון של הקמת הארגון. אנחנו מדברים על לפני 20 שנה.

הפגנות חרדים מול חברת אינטל
הפגנות חרדים מול חברת אינטל  צילום: פלאש 90


"אז לא הייתה כל כך הרבה תקשורת ולא כל כך ידעו מה שקורה בשטחים ואני מודה שהיינו קצת נאיביים וחשבנו שאם ישראלים ידעו מה קורה בשטחים, הם יגידו, 'וואי, זה איום ונורא', והכיבוש ייגמר. אז אמנם מאז אנשים מודעים, אבל מה שלא הצליח זה שלאנשים לא אכפת. המחשבה שלנו הייתה שאם אמהות יידעו מה שהילדים שלהם עושים בצבא, הן יגידו, 'וואי, זה נורא'. במקום זה קיבלנו את 'מדינה בורחת מבשורה' (פראפרזה לספרו של גרוסמן 'אישה בורחת מבשורה' – ע"מ). הסיפור הוא על איך הילדים שלנו עושים דברים איומים ונוראיים ואנחנו לא רוצים לדעת. לצערי, זה עדיין נכון".

פנית במאמר שפרסמת לגל אוחובסקי ולקהילה הגאה בקריאה שייצאו מתל אביב ומההפגנות בכיכר רבין ויבואו להפגין כאן.
"נכון. אוחובסקי התקשר והבטיח שהוא גם יבוא, אנחנו נחכה ונראה. אני מאוד מזדהה עם ההפגנות שלהם ומגיעה לעתים, אבל אני קוראת להם לא להשאיר אותנו פה, בעיר הזאת לבדנו. אני חושבת שביחס לקהילה הגאה, ישראל מאוד מתקדמת ובנושאים אחרים כל כך נכשלת.

"אני צועדת איתם כל שנה במצעד, אבל להגיד לך שבעיניי זה הנושא הכי חשוב בעיר? האמת שלא. יש משהו בהומואים התל אביבים שמתעסקים רק בעניינים שלהם, כאילו הם חיים בבועה ומה שקורה פה זה בכלל לא חשוב. הם לא מבינים שמה שקורה פה אחרי זה יהיה אצלם".

זו ביקורת עקיפה כלפי החרדים? יצאת להפגין בעד פתיחת חניון קרתא או "אינטל" בשבתות?
"לגבי 'אינטל', אני לא בטוחה בכלל. אני גם שומרת שבת, זה לא כל כך נורא בעיניי. אני לא אלך להפגין בעד הפעילות של החרדים, אבל אני גם לא אלך להפגין נגדם. אם אתה חושב על זה, אז ההתגייסות האוטומטית הזו בעד איזו חברת ענק בין~לאומית והדרישה שאני אלך להפגין למענם, אז אני בכלל לא בטוחה. אני חושבת שגם בעניין של קרתא היה אפשר להגיע איתם לפשרה. גם החרדים לא ייעלמו וגם לא נשנה אותם, ואני חושבת שלא צריך להיכנס איתם ראש בראש".

 

 

 

 
Hebrew University

    Print